אודות

הסיפור שלי

שמי ישראל גלמור, יעקובוביץ׳ לשעבר.

נולדתי בקיבוץ אפק בתאריך 02-04-1948

סיימתי 12 שנות לימוד בקיבוץ (ללא תעודת בגרות שלא היה נהוג לעשות בקיבוצים באותה תקופה).

בשנת 1964 הוצאתי רישיון נהיגה על טרקטור ובאותה שנה נפצעתי קשה בתאונת

עבודה, בבריכות הדגים של הקיבוץ, בעת חלוקת מזון לדגים.

אושפזתי במשך כשנה בבית החולים רוטשילד בחיפה (שנקרא היום בני ציון) וכתוצאה מכך הפסדתי את שנת הלימודים של כיתת י״א, כמעט במלואה. באותה שנה כואבת, ניצלתי את זמני הפנוי יחסית בין ניתוח לניתוח (שבעה ניתוחים בשתי רגליי) ושיפרתי את נגינתי בגיטרה. בנוסף, בזמן הארוך ששהיתי בבית החולים, כשרגליי מגובסות, התחלתי לכתוב לעצמי שירים, חלקם קצרים וחלקם חמשירים.

בשנת 1966, כשחזרתי לעמוד על רגלי ושיפרתי בהדרגה את קצב הליכתי, נפגשתי עם המשורר החיפאי אברהם בן זאב, שנתן לי עשרה משיריו על מנת שאלחין אותם. בעקבות שיריו, ניגשתי ביוזמתי לשירי אלתרמן, ביאליק, רחל ונתן יונתן, וגם חלק קטן משיריהם הלחנתי.

כך, כמעט ללא מחשבה, או תכנון, הפכתי מחובב מוסיקה, לנגן  גיטרה ולבסוף למשורר ומלחין. תחילה כתבתי למגירה. בהמשך, כשגדל קצב הכתיבה וכמות השירים מילאו כל מדף בחדרי הקטן בקיבוץ, העברתי אותם למגירות בשולחן הכתיבה.

לאחר נישואי בשנת 1971, העברתי את כל המחברות והדפים לאשתי דפנה, זיכרונה לברכה, שהדפיסה אותם במכונת כתיבה ישנה שרכשנו.

לאורך 60 השנים האחרונות, מצאתי את עצמי כותב ומתעד את חיי מחד ואת הנעשה בארץ ובעולם מאידך, בדרך כלל בשירים, לפעמים בסיפורים, לפעמים במאמרים, לעתים בפתגמים ולעתים רחוקות יותר בכתיבת ספרים.

כל שיר, סיפור ומאמר, נושא את תאריך כתיבתו וכך, מבלי משים, תיעדתי דרך שירי וסיפוריי את חיי, תסכוליי, והצלחותיי, את הנעשה בארץ ובעולם בצורה מבוקרת ומבקרת.

במבט לאחור, יש לי תיעוד מפורט של כל חיי, אותו אני נושא עמי לאורך כל הדרך.

דרך השירים אני זוכר היטב מה קרה בארץ (מלחמה ועוד מלחמה), בעולם (שנאה וקנאה ועוד שנאה ומה ואיך עשיתי לביתי, לבריאות משפחתי ולהשכלתי, וגם איך לפעמים נכשלתי ונפלתי!), איך התפתחה ופרחה מדינת ישראל ואיך התגברה ומתגברת עד היום האנטישמיות ושנאת החינם נגד העם היהודי מחד ומדינת ישראל כנושאת הדגל של העם היהודי, במיוחד!

במהלך חיי הקצרים – ארוכים, נוכחתי כי הפתגם "אדם מתכנן ואלוהים צוחק!" הוא אמיתי לחלוטין ומלווה אותי לאורך הדרך.

במהלך חיי החלפתי, ללא כל תכנון מיוחד, את פעילותי המקצועות שלוש פעמים.

כך למשל בסוף לימודי באוניברסיטת בר אילן, פגשתי באחד המרצים, הרב ישראל פרנקל, שהיה גם מנהל בית הספר התיכון ממלכתי דתי רמלה – לוד "שקדיאל".

מר פרנקל ביקשני להשתלב בין מורי בית הספר וללמד היסטוריה ואזרחות.

למרות שמעולם לא חשבתי להיות מורה, ביקשתי ממנו לתת לי מספר ימים להתייעץ עם אשתי, ולאחר שבוע הפכתי למורה מן המניין למשך שנתיים.

בשנת 1978 פרסמה חברת הביטוח מנורה שהיא מחפשת אקדמאים לתפקידי פיקוח וליווי של סוכני ביטוח. כיוון ששכר מורה שאף תמיד לאפס ונצרכתי לעבוד בשני בתי ספר במקביל כדי לפרנס את משפחתי, בחרתי להתעניין במקצוע החדש.

נרשמתי לקורס, עברתי אותו בהצלחה, אך תוך כדי הקורס ואחריו מצאתי שיכולות המכירה שלי גדולות בהרבה מהרצון שלי לפקח על מכירותיהם של אחרים.

בתוך מספר שנים קצר הפכתי לאחד מגדולי המוכרים בענף ביטוח החיים בישראל, וכל זאת למרות חודשי המילואים הארוכים ששירתי כקצין נ"מ עד הגיעי לגיל חמישים. ההצלחה שלחה אותי לכנסים מקצועיים בארצות הברית, על חשבון חברת הביטוח, ופקחה את עיניי לעולם הרחב.

ואז, לאחר קרוב לעשרים שנות עבודה מוצלחות בביטוח, כשאשתי ואני רכשנו תיק ביטוח נוסף ברעננה, חלה בני הצעיר בגיל 13.5 בסרטן הדם ואושפז בבית החולים שיבא, במחלקה האונקולוגית לילדים בניהולו של פרופסור רכבי.

אני הפסקתי לעבוד, ישנתי על מזרן ליד מיטתו של בני, וליוויתי קרוב לשנה את טיפוליו הרפואיים, את ייסורי המחלה, ואת תהליכי החלמתו. בעשר בבוקר, לאחר סיום ביקורי הרופאים, הייתה אשתי דפנה מחליפה אותי ונשארת עם הבן עד 7 בערב. בשבע היא נסעה הביתה ואני נכנסתי למשמרת לילה.

במהלך אותה שנה החלטתי ללמוד את המחלה ופניתי לשניים מידידי במכון וייצמן ושאלתי אם הם מכירים טיפול חדש נגד סרטן.

להפתעתי קיבלתי תשובה חיובית ונאמר לי כי הם עובדים על מחקר חדש עם חומצות שומן מסוג אומגה 3 המונעות ריבוי גרורות סרטניות.

למרות שסרטן הדם שונה במהותו מסוגי סרטן אחרים, ולמרות שתוצאות המחקר אז היו לוטות בערפל, החלטתי שאני הולך לחקור נושאים בכימיה אורגנית על מנת למצוא ולהבין תהליכים בגוף שיסייעו לבני בעתיד.

וכך, אחרי שתכננתי להתפתח בענף הביטוח, כשרכשתי תיק ביטוח נוסף, ישב כבודו במרומים וצחק והיפנה אותי לכיוון שונה לחלוטין. הכיוון שהחזירני למקצועי הראשון בקיבוץ, דייג!

שאלתי את ידידי במכון וייצמן מהיכן הם רוכשים אומגה 3 והם הפנו אותי לחברה בנורווגיה, המייצרת ומשווקת שמן דגים אומגה 3.

יצרתי קשר טלפוני עם הנורווגים ושאלתי אם יש להם סוכן, או מפיץ בארץ. תשובתם הייתה שלילית ובנוסף אמרו לי, "אין לנו עניין לעבוד עם מדינת ישראל"!

כשסוגרים לי את הדלת, אני מחפש ומוצא חלון!

שבוע מאוחר יותר התקשרתי שוב למנהל השיווק ואמרתי לו שבחודש הבא אני מבקר בנורווגיה לטיול פיורדים ואשמח בתום הטיול לערוך גם ביקור במפעל שלהם, הנמצא דרומית לאוסלו, בירת נורווגיה.

הגעתי לביקור מוכן לחלוטין, למדתי על החברה, על ענף הדייג בנורווגיה ועל החברות המובילות בייצור אומגה 3. בנוסף, הגעתי לבוש היטב בחליפה, כבר לא עול ימים, בן 50. בתום הביקור יצאתי מנורווגיה עם חוזה בלעדיות לשיווק אומגה 3 נורווגית בישראל.

החל מגיל 35 ועד גיל 70, תוך מילוי עבודתי, נסעתי וחרשתי כמעט כל יבשת אפשרית. החל מ 35 מדינות בארצות הברית, בעת עבודתי בענף הביטוח, המשך במדינות דרום אמריקה, שהן המקור העיקרי לדגי האנשובי והסרדינים, שהם חומר הגלם העיקרי ממנו מפיקים את השמן הנקרא אומגה 3. המשך בעבודתי באירופה, כשמוניתי על ידי חברת טבע כספק אומגה 3 לחברות הבת האירופאיות שלה.

לאחר מכן חתמתי הסכם ייבוא אומגה 3 מאצות ים עם חברה סינית, הרחבתי את מעגל הנסיעות לסין, אוסטרליה וניו זילנד.

לאורך כל שנות עבודתי הקפדתי להמשיך לכתוב, בעיקר בשבתות. כל רעיון חדש, נושא מעניין, אירוע משמח ועצוב, נרשם כמזכר במחשב והפך בהמשך לשיר, מאמר, או סיפור.

וכך גם היום, אני ממשיך לעבוד בתחום חומצות השומן אומגה 3 וכן חומצות שומן נוספות. הורדתי את הקצב, גם בעבודה וגם בכתיבה, אך עדיין מושך בעט מעת לעת וממשיך לפתח מוצרים שיודעים להאט התפתחות של מחלות זקנה ובעיקר: לחץ דם, סוכרת, דמנציה ואלצהיימר.