פרק ראשון
איך הפכתי ליושב ראש
ארגון שומרי משקל בישראל
מדי יום אני מגיח לחוף כמו פנתר בשעת בוקר מוקדמת, שוטף את עיניי במרחבי הים, בודק את חולות החוף הצמודים לקו המים, המשמשים לי מסלול לצעידת הבוקר, ממש כמו מסלולן של דוגמניות. רק שהמסלול שלי ארוך יותר, מפותל יותר ויפה יותר (ולמרות זאת מספר הדוגמניות הצועדות בו דל שבדלים).
לאחר מכן אני מתאים את מהירות הליכתי בהתאם לשיפוע החוף, לספוגיות החול ולגלים המציפים אותו מדי פעם, נושם את ריח הים ונשבע שלא אעזוב אותו עד יומי האחרון.
כיוון שהמסלול היומי המינימלי (הלוך וחזור) הוא בן שעה אחת וכיוון שאינני נעזר (כמו רבים אחרים) בעזריי אימון דוגמת אוזניות מוזיקליות ו/או בלוטוס פלאפוני משוכלל, אני נוהג להפעיל את שני הזרקורים שלי, היצוקים מתחת למצחי ובוחן בקפידה כל גבר ואישה החולפים על פניי, אם לבדם, אם בזוג ואם בחבורה.
חלק ניכר מהאנשים (הוותיקים ברובם), זוכה ממני לברכת בוקר טוב, חלק קטן יותר זוכה גם לחיבוק והרוב הניכר זוכה למבט סקרני, לבחינה ולימוד, ממש כמו ידידי הבלש שרלוק הולמס, הבונה את דמויות החשודים על פי נתונים חלקיים ומקריים שהוא אוסף בתוך זמן קצר, תוך התבוננות, לימוד שפת הגוף, הקשבה לצלילי קול ו/או צלילי רקע, התרשמות מאופן הצעידה ו/או הריצה והיחס של ההולך לים ולחול.
ביום ה האחרון בעת שאני חוזר מחוף הסלע בבת ים לחוף הצר והמטופח של עירנו העתיקה ראשון לציון, אני מבחין ממרחק בשתי נשים גדולות מימדים, ההולכות בכיוון הנגדי ומתקרבות אליי לאיטן.
שתי נשים תמיד מעוררות בי סקרנות, אולם שתי נשים בנפח כה גדול העושות מאמצים ניכרים ללכת הליכה ספורטיבית מרחיבות את עיניי, את ליבי ואת כל חושיי.
האחת גדולת מימדים, גובהה כ- 180 ס"מ, משקלה המוערך, 125 ק"ג, כתפיה רחבות ושמוטות מעט קדימה ומהתרשמות ראשונה נראית מתאימה בקלות להשתתף בקרבות אגרוף במשקל כבד מטעם הפדרציה הבינלאומית לאגרוף וקרטה.
עם זאת שומר גופה על פרופורציה סבירה, פניה נאות מאד, גופה אמנם מכביד על צעדיה, אך מצעדה נחוש וחיוך רחב נסוך על פניה.
הערכתי כי בממדים האלו היא תתקשה למצוא זוגיות.
השנייה נראית "מטען חריג" מכל כיוון שלא תצפה בו, גובהה 165 ס"מ, רוחבה לא פחות מחצי גובהה, כלומר כשמונים וחמישה סנטימטר, משקלה כ 130 ק"ג ללא נעליים, כרסה הולכת לפניה, כך שאפילו שדיה היפים נראים פעוטים וחסרי פרופורציה ביחס לגופה. כרסה כמו מתריסה "אני פה בעלת הבית ואני המנהלת של המופע". להפתעתי, פניה נשארו נאות, למרות שכבר מזמן הובס צווארה במלחמותיו הרבות עם פימות לחייה. דומה שראשה הנאה יצוק היטב ומחובר ישירות לכתפיה.
בטנה ארוזה בחגורה ובשלייקס ולמרות זאת נראה שהיא בסיכון מתמיד כשהיא משתרכת קרוב מאד לפני האדמה, כך שכל מתלול או מהמורה בדרך יכולים לפגוע בה ולפצוע אותה בקלות.
למרות זאת היא לא נראית מהזן המובס, שום דכאון או עצב לא נראה על פניה, ורגליה העבות והקצרות מנסות בכל כוחן לצעוד בקצב הנמרץ של רעותה ואף למצוא מדי פעם פנאי לשאיפת אוויר כדי שתוכל להמשיך בשיחת החולין עמה.
אינני יודע מהיכן שאבתי אומץ, או חוצפה, אך עצרתי לידן הבטתי ישירות בעיניי המטען החריג, (מוכן לחטוף את הסטירה של חיי) וביקשתי את רשותה לשאול שאלה:
בחיוך נעים היא השיבה לי, קוראים לי ענת, מימיני חברתי יעל, שתינו חגגנו לאחרונה שלושים והחלטנו להעלות את הכושר הגופני. אתה רשאי כמובן לשאול כל מה שבא לך, אינני חושבת שיש היום מישהו, או משהו היכול להפתיע אותי, להביך אותי, או לפגוע בי.
שמי עמוס עניתי לה ואם את מבטיחה לא להיפגע יש לי הצעה חוצפנית עבור שנינו:
אם את מוכנה להתחייב להוריד 50 ק"ג בתוך שנה אחת, אני מתחייב לקחת אותך לבילוי של שבוע תענוגות, בו שנינו נחגוג את בריאותך ומראך החדש ונצא מהחדר רק כשתרצי לסעוד קמעה, או לנשום את אוויר הים של אילת לפנות בוקר!
לא חטפתי סטירה, לא ראיתי פנים נעלבות, אלא חיוך נהדר ואז היא השיבה בקולה הנעים: עשוי, אני עורכת דין במקצועי, בשבוע הבא תקבל הסכם בדואר האלקטרוני שלך המציין את משקלי היום ואת משקלי הצפוי ולאחר מכן, שנינו נחתום על ההסכם.
אני מקבלת את הצעתך במלואה.....אולם הוסיפה, יש לי גם מספר תנאים משלי והראשון בהם הוא הוספת יעל חברתי לאותה התערבות.
החלפנו טלפונים וכתובות מייל, וביום א קיבלתי הסכם מפורט לחתימה ובו סעיף קטן נוסף: מוסכם על הצדדים (ענת, יעל ועמוס), כי אם ההסכם ימומש בהצלחה, רשאיות ענת ויעל, להפנות מספר ידידות לקבלת שירותים דומים בעתיד.
הסעיף כמו כל ההסכם נראה לי רחוק כרחוק השמש מכדור הארץ ולכן חתמתי, חייכתי ושכחתי.
במהלך כל השנה, כמו בכל שנותיי הקודמות, המשכתי את הליכתי היומית בים.
את ענת ויעל ראיתי פעמיים, שלוש בלבד ובכל פעם נראו יפות יותר ומושכות יותר.
משתמה השנה הזמינה אותי ענת למשרדה בתל אביב, עלתה על המשקל ושקלה 75 ק"ג בדיוק. עדיין לא מלכת היופי, עדיין היה מקום לשיפור, עדיים היו מעט פימות מיותרות, אולם זיהיתי כי בנוסף לירידה במשקל עבדה ענת גם על פיתוח גוף עם משקולות ותרגילי מתיחות.
ליטרות הבשר העודפות הפכו בחלקן לשרירים, אפילו צווארה החל לצוץ מתוך מפלי השומן שעטפו אותו. להגיד שלא הופתעתי זו תהיה צביעות, הנחתי מספר הנחות וטעיתי בגדול בכולן:
הנחתי שענת תישבר בדרך ולא תעמוד בהורדת כמויות המזון.
הנחתי שגם אם תעשה מאמץ לא תצליח להוריד את כל המשקל בתוך שנה.
הנחתי שגם אם בניגוד לתחזיותיי תעמוד בכל מטלות החוזה, היא תספר לי שיש לה כבר חבר והיא מבקשת לוותר על מימוש הבילוי המשותף.
טעיתי לאורך כל הדרך ושמחתי לשלם את מלוא המחיר.
בנוסף, התברר שגם יעל בדרך לעמידה בהסכם, אך היא בקשה אורכה של חודש, שאושרה על ידי בנדיבות.
טעות נוספת שטעיתי הייתה כשהנחתי שענת לא תהיה לטעמי, אבל מהטעות הזו במיוחד, נהנינו שנינו כאחד!
לאחר שסיימנו את הבילוי המדהים באילת ונפרדנו בנשיקות כשני ידידי נפש, חזרתי למסלול כשאני שומר על קשר טלפוני עם ענת.
עם יעל יצאתי לאילת בחודש שלאחר מכן וכך שלא מרצוני הפכתי למאהב של שתי נשים צעירות ויפות.
לאחר שהשלמתי את החוזה עם יעל, קיבלתי את העונש (ו/או את המתנה) על אי הבנת החוזה כהלכה.
קיבלתי מענת רשימה של חמישים חברות בארגון "נשים עם עודף משקל", אשר חתמו אתי בשמחה חוזים דומים לחוזה שחתמתי עם ענת (אשר הכינה לכל אחת מהן חוזה אישי נפרד).
סעיף אחד מחקתי מהחוזה והוא סעיף הידידות.
בשנים הבאות עבדתי בפרך כדי לעמוד במטלות הנדרשות על פי החוזים, (אף אחד לא יעז לומר על עמוס כי הוא מפר חוזה).
בתום השנה החמישית, לאחר שדאגתי לירידה דרסטית במשקל של חמישים נשים נוספות ועמדתי בכל ההסכמים החתומים, נבחרתי פה אחד ליושב ראש האגודה לשומרי משקל בישראל!
1
פרק שני
איך הפכתי למיליונר!
אני עם פניי לכיוון יפו, חולף על פני חוף הסלע ושלל השחייניות הרוסיות הרחק מאחוריי, כשלפתע אני רואה מולי אישה צעירה זולגת דמעות ומקנחת אפה ברעש מחריד.
אינסטינקטיבית אני בולם את חרטומי, עוצר לידה ושואל כמו כל ג'נטלמן האם אוכל לעזור לה? בתגובה היא מגבירה את קצב הבכי ומתחילה ליבב בטורים גבוהים מאד. אני מתחיל לחוש שאני עומד להסתבך במשהו, אולם לראות אישה צעירה מגירה דמעות ולא להושיט יד הוא בניגוד מוחלט לטבע שלי אשר נוטה לעזור לאנשים בעת צרה ולפי כמות הדמעות הניגרות נראה שהגברת הצעירה נמצאת בצרה צרורה!
אני מנסה לעזור לה בטפיחות קלות על הגב, שולף מהכיס מגבון נייר ומושיט לה והיא מנסה להחליש ללא הצלחה את הווליום של אנקות הבכי ולנגב את האף והדמעות, כשפרצי הבכי רק מתגברים ומאמציה לחדול ולהירגע עולים בתוהו.
לוקח לי חמש דקות תמימות עד שאני מצליח להרגיע אותה מעט, משיב לה את האוויר והנשימה לקצב חצי נורמלי, דבר המאפשר לה להוציא מספר מלים ואנקות וקולות מוזרים.
איבדתי את המפתחות של הבית, אין לי כסף ואין לי איך לחזור הביתה!
למרות הסימפטיה למצבה המביך והרצון הכן לעזור, אני מתחיל להרגיש בעורפי זעה קרה המופיעה אצלי כתגובה לחשדנות. אינני חשדן מטבעי וכיליד קיבוץ אני נוטה לנאיביות לעתים קרובות, אולם ראיתי כבר מספר תמרוני סחיטה בעבר ואין ספק שאם מדובר כאן בתרגיל סחיטה, הרי הגברת הצעירה לוקחת בקלות מקום ראשון בכל תחרות בנושא.
אם תיתן לי מאתיים שקל למעט אוכל ושתייה ולהזמנת מונית, אני אוהב אותך כל ימי חיי אמרה. בדרך כלל יש לי תכניות הרבה יותר טובות לשימוש במאתיים שקלים שאני מרוויח בזיעת אפיי ולכן אני מתחיל לסקור את פרצופה ביתר קפדנות.
אני רואה אישה צעירה, לכל היותר בת שלושים, קומתה מעל הממוצע כמאה ושבעים סנטימטר ללא נעליים, בעלת פנים נאות המביעות עוצמה, גזרה נאה המבליטה את המקומות הנכונים ואשר ניכר בה שהיא תוצאה של השקעה ארוכת שנים, באימוני ספורט שונים. הריסים עשויים היטב, הפנים חלקות ללא תוספת צבע ואבקות שונות ולמעט מעט אודם בעיניים שנבע מהבכי הרב, הייתי מגדיר אותה כאחת המועמדות לאשת השנה.
הניתוח לא התאים לפרץ הבכי וחוסר האונים שראיתי והנחתי שהיא נתקפה הלם, או היסטריה עקב אבדן, או גניבת הארנק.
נתתי לה לשתות מעט מים מבקבוק הזכוכית שאני נושא תמיד אתי, הצעתי לה להמשיך את ההליכה אתי חזרה לחוף ראשון ומשם הבטחתי שאקח אותה הביתה.
הבכי הפך לחיוך נעים וכך תוך כדי צעידה ספורטיבית מחוף בת ים לחוף ראשון, הכרתי את מעיין מילוא, סטודנטית למנהל עסקים תואר שני, אם חד הורית לשני בנים הגרה ביהוד.
מפה ומשם התברר שהיא אשת שיחה נעימה וכששאלה לעיסוקי, לא ראיתי בזה חדירה לרשות הפרט וסיפרתי לה כי אני עוסק בתחום האנרגיה הירוקה וכי אני מחפש לאחרונה משקיע כדי להעמיק את המחקר בנושא הפקת אנרגיה ירוקה בו אני עוסק לאחרונה וכן כדי להרחיב את רשת ההפצה של מוצרי האנרגיה הירוקה אותם כבר פיתחתי.
ובאיזו גובה השקעה מדובר שאלה בטבעיות?
כחצי מיליון דולר בשלב הראשון עניתי ובהמשך בהתאם להתפתחות העסקית.
המשכנו ללכת בקצב מהיר במשך כחצי שעה עד שהגענו לחוף הים של ראשון, ניקינו מעט את רגלינו ועלינו על רכב היונדאי שלי בדרכינו ליהוד.
היא ביקשה לרדת במרכז המסחרי של יהוד מערב והורדתי אותה שם.
החלפנו טלפונים ונפרדנו בחיוך רחב. אני הייתי משוכנע שזו אפיזודה חת פעמית ולא בניתי על שום הרפתקה עם הגברת הנחמדה, אולם מתברר שלגברת היו תכניות אחרות.
כשבועיים לאחר הפגישה המפתיעה והנעימה בים, אני מקבל שיחת טלפון ממעיין, המזמינה אותי לפגישה בבית הקפה בקניון ביהוד.
למרות ההפתעה אני מתעשת מהר וקובע איתה פגישה לראשית השבוע שלאחר מכן.
כשאני מגיע, אני מופתע לראות את מעיין עם אדם בגיל העמידה, סמוק פנים המציג עצמו בשם ג'ו מילוא ועד שגלגלי השיניים שלי המאופסנים דרך קבע בין שתי אוזניי מתאפסים, הוא ממשיך ומוסיף, למיטב ידיעתי אני אביה היחיד והלגיטימי של מעיין והיא בתי היחידה.
כדי להרוויח מעט זמן ולאפס את המכשירים בראשי אני שואל בסרקזם: מדוע נפל בחלקי הכבוד הגדול להיפגש עם האב ובתו יחד?
מעיין הפשירה את האווירה בצחוק מתגלגל ואמרה, אבא שלי נוהג להשקיע בחברות הזנק והצלחתי לשכנע אותו להשקיע גם בחברת האנרגיה שלך. כדי שתדברו באותה שפה הוא דאג ללמוד בשבועיים האחרונים גם על הנושא, גם עליך וגם על השוק העולמי ובנוסף אמרתי לו שגם לי יש
עניין להצטרף למיזם והוא החליט להעניק לי מניות כמתנת יום הולדת 30!
וכמובן ששנינו ביחד החלטנו להפתיע אותך וכפי שאני רואה הצלחנו בגדול!
ג'ו סיפר לי כי המשפחה גרה בסביון ומעיין ביקשה לרדת ביהוד כדי לא להביאני במבוכה.
הוא הודה לי מאד על ההתחשבות ועל היחס החם שהענקתי לבתו ואמר לי כי מעיין ביקשה ממנו ללמוד על האנרגיה הירוקה ולשקול השקעה בחברה שלך.
אז אם ההקדמה לא עייפה אותך, אני משאיר לך טיוטת חוזה לעיונך, לאחר שתקרא אותה אבקשך לתאם עם מזכירתי פגישה לחתימת חוזה.
הרגשתי שאני לוחץ בחום את ידו של שותפי לעתיד ונפרדתי ממנו לשלום, כך נשארנו מעיין שכולה זורחת ואני. אני מודה שאני כבר לא הטיפוס השולף מהמותן והגלגלים אצלי במערכת אמנם משומנים ועובדים היטב, אך לאט ובקצב שלי.
לא הצלחתי להבין מדוע מעיין זורחת, אך הנחתי שאולי כניסתה הצפויה לעולם העסקים עם אביה גרמה לה התרגשות,
ואולי זה אני (למרות שאני מבוגר ממנה בוודאי בעשר שנים) שמצאתי חן בעיניה.
ואולי זה בגלל שהצליחה כל כך יפה להפתיעני.
כך או אחרת נפרדתי ממנה בנשיקת, הבטחתי לקרוא את החוזה ולהתקשר אליה בהקדם.
הגעתי הביתה והנחתי את החוזה במשרדי עד הערב, היו לי כמה עניינים דחופים והחלטתי ל השאיר את הממתק לסוף. פתחתי את החוזה והתחלתי לקרוא:
חוזה אשר נערך בין ג'ו מילוא להלן המשקיע לבין חברת דלק ירוק להלן החברה.
ג'ו משקיע 1,000,000 $ במזומן ובתמורה יעביר מר גל ישראלי (בעלים ומנכל של חברת דלק ירוק)
א. 50% ממניות חברת דלק ירוק לידי גברת מעיין מילוא.
ב. גברת מעיין מילוא תמונה לדירקטור בחברה מטעם משפחת מילוא.
ג. בתמורה להבטחת הכנסה חודשית נוספת בגובה של 50,000 ₪ לכל ימי חייו, יאמץ מר גל ישראלי את שני ילדיה של גברת מעיין מילוא, בתקווה שיהפוך בהמשך לבן זוגה לחיים של מעיין מילוא.
הכסף נתקע לי בגרון, משהו עומד לקנות אותי כמו זונה בשוק במחיר נאה ולהפוך אותי באחת למיליונר. הפיתוי היה גדול הרבה יותר, הרי בתו בעתיד הלא רחוק תהיה היורשת החוקית של האימפריה המשפחתית!
וחוץ מזה חשבתי לעצמי הרי מעיין נראית כמו מעצמה גרעינית (אז מה אם היא באה עם נדוניה של שני ילדים שאינם שלי)?
ניסיתי לחשוב על חבר, או ידיד שיעזרו לי לנתח את המצב ובסוף הרמתי טלפון למעיין ושאלתי אותה מספר שאלות ישירות:
האם קראת את פרטי החוזה? היא ענתה לי בשקט כי אכן קראה.
האם תנאי החוזה מקובלים עלייך?
היא ענתה לי כן.
אם כך אמרתי בואי לרבנות ונירשם לנישואין!
פרק שלישי
איך מנעתי אישה מלהפוך אלמנה
במסע היומי השיגרתי והיפה שבין עירנו העתיקה ראשון לציון לבין חוף הסלע בבת ים אנחנו
פוגשים מדי יום כמה סוגי אנשים:
אנשי הקיץ – שהם רוב הפוסעים, הרצים והשוחים, המתחילים להופיע בחודש מאי לקראת
סוף האביב, לפעילות ספורטיבית מגוונת פעם עד שלוש פעמים בשבוע, כדי לשפר את חזותם
החיצונית בעונת הרחצה בים וכדי לקבל גוון מהודר ושחום לעורם, לקראת מסעות החיזור שבין
גברים לנשים המתרחשים אחת לשנה בקיץ, בחוף הים של עירנו העתיקה.
קבוצה קטנה יותר המזדמנת גם היא בעיקר בקיץ היא קבוצת התיירים, אשר ביניהם לא מעט בעלי
אזרחות כפולה, המחזיקים בדירות וממון רב באירופה, ארצות הברית וישראל.
בקבוצה זו אתה מוצא לפעמים אקזמפלרים מיוחדים כמו נינה התיירת מרוסיה, המגיעה אחת לשנה
למספר חודשים לשזף את כל חלקי גופה ואשר דואגת שחוט דק מאד בעובי של שרוך נעל יפריד בין
שתי גבעות ישבנה המעוצב לתלפיות וכל זאת כדי שלא תפגע חלילה באחידות השיזוף של גופה.
מובן שמפה לאוזן עוברת השמועה ולאחר שבוע מיום הגיעה לים, קהל ההלכים וספורטאי הדמה על
שפת הים הולך ומתעצם ונראה שאין אחת המענגת יותר מקהל רב מאשר נינה והיא מנתרת
ומדלגת כמו איילה על החוף ורבים מהסובבים מתחילים לאבד את העשתונות ומנסים לדלג בקצב
שלה ומוצאים את עצמם בחוסר ניכר של חמצן לאחר עשר דקות.
בנוסף לצרות אלו הם נאלצים להמציא אגדות ושקרים בבית על הסיבות להגברת פעילותם
הספורטיבית בחוף הים.
לעומת שתי קבוצות אלו "אנשי כל השנה" הם מעטים וכוללים מספר מצומצם של אנשים המגיעים
כמעט מדי יום לים (למעט ימי סופה). אנשים אלו נוהגים ללכת יחפים לאורך כל השנה, ללבוש לבוש
מצומצם ביותר הכולל מכנס קצר דמוי בגד ים בקיץ ומכנס קצר בתוספת גופיה וטרנינג בחודשים
הקרים יותר של החורף המצומצם המבקר בארץ.
מדי פעם אתה פוגש באנשים חדשים המנסים להפוך את הספורט למנהג יומי קבוע וברוב הפעמים
הם מתייאשים לאחר הרוח הקרה הראשונה!
בשבוע האחרון של יוני אנחנו שמים לב לזוג בשנות החמישים הראשונות, העושה מאמצים כבירים
להפוך מאנשים גוצים ומגושמים לרצי מאוצים.
האישה עטופה בחיוך נהדר ובעשרה קילוגרם מיותרים המחולקים היטב בין כל אבריה, נראית
החלטית מאד ואת נשיפותיה בזמן הריצה שומעים מעירנו העתיקה ועד יפו. בעלי הדמיון הכחול
שבינינו (כלומר כולנו), מהרהרים בקול רם ושואלים כמה דציבלים של רעש היא מנפיקה כשהיא
מתחככת בבעלה מדי פעם לצורך משחקי אהבה?
בעלה שסובל מפנים נפולות ומחמישה עשר קילוגרמים מיותרים היורדים מדולדלים מכל צדדיו,
מנסה לרוץ לפניה, גונח עם כל צעד שהוא מנפיק, שפניו מיוזעות, עיניו אדומות ונדמה שעוד מעט
הן יוצאות מחוריהן.
חבורת הפוסעים שלנו שלא מפספסת שום הזדמנות לשים הימור מהצד, נכנסת לוויכוח קולני,
שבסופו היא מתחלקת לשתי קבוצות: קבוצה אחת אשר שמה הימור שהבחור לא יחזיק
מעמד ויקרוס עוד בטרם יסתיים השבוע הראשון ואילו הקבוצה השנייה ובתוכם אנוכי, מצליחה
להבחין כי הבחור אמנם גונח, אולם הוא קשוח הרבה יותר ממה שהוא נראה, והיא שמה הימור כי
לא יקרוס במהלך השבועיים הקרובים.
לאחר שבוע נשמעו הגניחות שלו והנשיפות שלה למרחקים כאלה עד שאנשים בחוף החלו תרים
בעיניהם אחרי אותו זוג המתנה אהבה בקולי קולות. מספר נשים טענו כי ההפקרות בחוף עירנו
העתיקה פורצת גבולות וכי לא יתנו לבעליהן ולילדים להגיע לחוף.
אני מאידך שידעתי היטב על מקור הרעשים החריגים, התחלתי לחשוש לבריאותם של השניים
וביחוד לבריאותו של הגבר, אשר מעצם היותו גבר הוא נחות נפשית ופיזית בהרבה.
למרות שהשבוע הראשון כבר עבר בשלום ולמרות שידעתי כי לא אפסיד כסף בהתערבות, נכמרו
רחמיי עליו.
מדי פעם כשהייתי חולף על פניהם, הייתי שומע קטעי שיחות ביניהם, או ליתר דיוק, הייתי שומע
אותה מדרבנת אותו במילות נועם ובקנטורים, עושה לו הפסקות נשימה ושיחות מוטיבציה והוא
רחמנא ליצלן רק היה מנסה לנצל את פסקי הזמן כדי לארגן את נשימותיו הצווחניות ולהחזיר את
לבו לקצב פעילות נורמלי.
אך למרות כל ניסיונותיה ומילות העידוד שהרעיפה עליו, הייתי משוכנע כי הבחור קרוב הרבה יותר
להחזרת נשמתו לבורא, מאשר להחזירה לקצב תקין כמו כל ספורטאי מן המניין.
אני מתחיל איפה לחשוש שלא אזכה לראות רווח כספי על השקעתי ויותר מכך מציק לי מצפוני על
שבמקום לחשוש לחייו של הגבר, אני חושש לאבדן הרווח מההתערבות.
אני מסיים את ההליכה היומית ובמקום להיכנס לשחייה נעימה אני ממתין לזוג המוזר על החוף.
אני ממתין עד שתחזור נשימתם לתיקנה ועד שיהיו מסוגלים לקלוט כמה דברי חכמה ואז אני זורק
אליהם משפט "אסור בגילכם להיכנס למאמצי ייתר ולמאוציי יתר" ישנה סכנה רבה ששריר הלב לא
יעמוד בעומס! עדיף שתתחילו בפעילות הליכה יומית בקצב בינוני עד מהיר, מאשר תרוצו בקצב
הנוכחי המתאים לאנשים צעירים ומאומנים".
אמרתי לך הוא אומר לה, אין סיכוי שאני אצליח לעמוד בקצב הזה ובכלל את לא מאמנת כושר!
היא הביטה בי במבט של זאב, מוכנה לטרוף אותי באחת, אך נרתעה ממבט דומה שלי.
למחרת נפגשנו שנית ולשמחתי ראיתי את הזוג מהלך בקצב של אנשים סבירים, אלא שלהפתעתי
הרבה, לאחר חצי קילומטר פרצו השניים בריצה ותוך חמש דקות נעלמו מעיניי.
כשהגענו לסוכת המציל הראשונה בבת ים ראיתי אותה אוחזת בראשה במבט מיואש ואילו הוא שכב
על גבו נושף ומחרחר, כשמציל מנסה להחזיר את נשמתו לקצב הסביר. לאחר שנרגע מעט, שתה
מים התרומם הגבר על רגליו וניסה להמשיך במסע.
עצרתי אותם ואסרתי עליהם להמשיך. שב ותמתין אמרתי, אני אחזור ברגל עם אשתך והיא תגיע
לחוף בת ים עם הרכב ותאסוף אותך.
כשיצאנו שנינו לדרך סיננתי לעברה בלחש: היית קרובה מאד להפוך לאלמנה, כרגע הצלתי אותך
מלהפוך אלמנה המואשמת בהריגת בעלה מתוך רשלנות!! אם את רוצה להחליף בעל נסי זאת
בדרכים קונבנציונליות כמו להתגרש למשל!
היא חזרה לחיוך המנצח שלה, נתנה לי נשיקה על הלחי ואמרה: תודה על העצה, כשאחליט להחליף
גבר אדע למי לפנות!
נפרדנו לשלום ויותר לא ראינו אותם על החוף.... אולם אני עדיין מצפה, מאחר ואצלנו בראשון לציון
"נהוג לקיים הבטחות"!
פרק רביעי
הסוד המשותף של כלבות החוף
אצלנו בחוף הצפוני של ראשון (כפי שאנחנו מכנים את החוף הדרומי של בת ים), יש כינוס יומי של
נשים וכלבים.
כל הפוסעים יום יום במסלול הצמוד לחוף הים שבין עירינו העתיקה ראשון לציון, לחוף הסלע בבת
ים, מוכרח להיתקל בחבורה מוזרה זו אם בדרכו לשם ואם חזרה.
הנשים אוחזות בידיות אחיזה צבעוניות המחוברות לכבל שחור, הנמתח לאורך של חמישה מטרים
ובסוף הכבל מחובר קולר שחור התופס את צווארו השעיר של כלב מדגם פקינז בצבע חום בהיר.
הנשים מגיעות אחת, אחת ומתכנסות לשיחה ארוכה המלווה בבדיחות ובטונים גבוהים של צחוק.
הכלבים שאינם מיומנים בדיבור, מסתערים אחד על השני, מריחים אחד לשני במקום המיועד לכך,
מתגרים אחד בשני, מלקקים אחד לשני וקופצים אחד על השני ומאפשרים לנשים להתקרב אחת
לשנייה ואחת לשלישית ולעתים אף לרביעית ולהתלחש ביניהן ולאחר מכן אם נחה עליהן דעתן הן
משחררות את הכלבים (שרובם בגודל חיות כיס) והללו מתגודדים ונובחים ומתקוטטים וביחוד
נהנים להריח את הישבנים המטופחים של חבריהם וחברותיהם.
מדי פעם מנסה איזה גבר להיצמד ולהידחק לתוך החבורה, אך נדחה בחיוך, או בבוז.
הנשים נראות טוב, כלומר נשיות, אך אינן צעירות וניכר בהן שראו כבר דבר או שניים בחייהן.
בקרב הפוסעים מועלות השערות שונות על מהות הקבוצה והצעות מהצעות שונות איך לחדור
ולחקור את הקבוצה המוזרה, מועלות על ידי הפוסעים הוותיקים ועד עכשיו לא נמצאה הצעה
שזכתה לרוב מוחץ של הפוסעים.
מזרחי טוען שזו קבוצת לסביות שמגיעה להליכה בחוף וכדי שלא ידבקו אליהן גברים הן באות עם
כלבי שמירה. כמובן שהטענה נדחית בגיחוך כיוון שאף אחד עדיין לא ראה מימיו כלב מדגם פקינז
זעיר בתפקיד כלב שמירה.
ברקוביץ טוען כי הן מרגלות מהדור הישן שעלו מרוסיה וממשיכות להיפגש עם המפעילה שלהן
בחוף. דגן אומר כי הן בוודאי קבוצה הקשורה בצער בעלי חיים והוא מציע לעזוב אותן לנפשן.
אני העליתי הצעה פרקטית לנסות להחדיר אליהן את רבקה שלנו, הצועדת מדי בוקר עם הפינצ'ר
שלה בקצב רצחני, המתאים למהירות הכלב הרבה יותר מאשר למהירות אדם.
הצעתי התקבלה פה אחד פרט לפה של רבקה. רבקה נחמדה אך כבדת פה ואיננה נוטה להיכנס
להרפתקאות. היא דחתה את הצעתינו בביטול בטענה הצודקת שבגילה (65) כבר איננה נוטה
להיכנס להרפתקאות. נראה שנתקענו באין כניסה, אולם שמוליק אמר שינסה לשכנע אותה וכך עברו
עוד שבועיים עד שרבקה מגיעה אליי ואומרת "אני מוכנה לתת לך את הכלב"!
מובן שלהציע לאחרים קל יותר מאשר להכין תכנית הגיונית ולבצע אותה בעצמך,
אולם מאחר ואינני נוהג למשוך את דבריי חזרה ללא סיבה, סיכמתי איתה כי נפגש מחר בבוקר
ובמהלך הצעידה היא תעביר אלי את פופצ'יק הפינצ'ר שלה.
רבקה התייצבה בשש ושלושים בדיוק, הפינצ'ר שלה החליט שאיננו מחבב אותי והחל לרטון ולכרכר
סביבי. ביקשתי ממנה להרגיעו כדי שלא אצטרך להשתמש בכפות רגליי היחפות למטרות שאינן
קשורות בהליכה. רבקה נתנה לו שיעור בציונות, משיכה חזקה בחבל שהזכירה לו מי בעל הבית
ולאחר מכן העבירה את החבל לידיי ונפרדה לשלום.
מאותו רגע היה לי כלב ליווי חשדני, שניסה מדי פעם לבדוק את גבולות הגזרה, אך מרגע שהבין
שיש בעל בית, כיוון עצמו לפי צעדיי וכך צעדנו בדרכנו לראשון הצפונית.
כצפוי בדרכנו לשם לא ראיתי נפש חיה והנחתי שהנשים שלנו תגענה שעה מאוחר יותר.
בדרכי חזרה נמתח החבל של פופצ'יק ובזינוק אמיץ הוא הוציא את הכבל והידית מידי ודהר למקום
המפגש. פופצ'יק פתר לי את בעיית ההיכרות, במקום שאצטרך לגשת ביוזמתי ולהמציא אמתלה
לפתיחה בשיחה, ניתק הכלב מידי ופתח מיד בכרכורי חיזור אחרי אחת מנקבות הפקינז.
בירכתי לשלום, התנצלתי על התנהגותו הגברית של פופצ'יק, שחררתי אותו מהכבל ונתתי לו
להתערבב עם ערימת הפקינזים שמסביב.
הצגתי את עצמי, גל ישראלי מן העיר העתיקה ראשון לציון והקשבתי לשמותיהן היטב. אני מצלם
היטב פרצופים אך אינני חזק בתחום השמות. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי ולשנן את השמות
היטב: סילביה, אודט, הדס, ולורה, כולן בנות ארבעים פלוס, נאות מראה (אם אתה אוהב אותן
מלאות במקומות הנכונים) ופטפטניות.
במהרה התפתחה ביניהן שיחה על עניני קוסמטיקה, שהראתה לי כי הנשים חכמות ובדרכן שלהן
מראות לי את הדרך החוצה מהקבוצה.
סירבתי לאבד את המושכות ושאלתי איך זה שלכולכן אותו סוג של כלב?
נפגשתי עם אודט במקרה לפני שנתיים, באחת מתחרויות הכלבים שנערכות מדי שנה והחלטנו
לשמור על קשר אמרה סילביה. לאודט הייתה חברה נוספת עם פקינז בשם הדס והדס הכירה לנו
את לורה וכך הפכנו כולנו למשפחת הפקינזים אמרה וגעתה בצחוק.
במה את עובדת שאלתי את סילביה? אני מזכירה במועדון יוקרתי בתל אביב ענתה לי והיכן את
שאלתי את אודט? אני והדס מובטלות, ולורה עובדת כמשווקת אופנה.
נפרדתי מהן, הודיתי להן על חברתם הנעימה והבטחתי להיפגש שנית.
פופצ'יק לא גילה נכונות להיפרד מהישבנים המבושמים של הפקינזים והייתי צריך להזכיר לו שוב מי
הבוס.
כך במהלך השבועות הבאים המשכתי להגיע אל נשות הפקינז מדי פעם, עד שהכלבים הפכו חברים
ועד שהנשים הפסיקו לראות בי מטרד.
החלטתי לחזר מעט אחרי הדס, שנראתה לי מוטרדת מעט וכך לאחר מספר פעמים הצלחתי
להשאיר אותה מטרים ספורים מהחבורה וביקשתי את הנייד שלה.
היא היססה ולאחר מכן זרקה לי את המספר באוויר והתחברה לקבוצה.
שיננתי את המספר ולאחר שהנשים נעלמו לי מקו העין רשמתי אותו בנייד שלי.
התקשרתי אל הדס עוד באותו הערב והיא סימסה לי שאיננה פנויה וביקשה שאעמוד איתה בקשר
למחרת בצהרי היום. קבענו לקפה ג'ו בעיר העתיקה שלנו ובשעה שלוש קיבלתי גברת בלבוש
מושלם, השונה לגמרי מלבושה הצנוע בים.
לאחר כמה דקות של שיחת אגב שאלתי אותה ישירות לגבי החבורה המוזרה המתכנסת מדי יום
בחוף ראשון הצפוני עם כלבי פקינז גזעיים.
אני מוכרחה לפרוק את העול הזה מעל לבי אמרה, אינני מכירה אותך מספיק אולם אתה אדם מעורר
אמון ואני תקווה כי לא אתאכזב ממך.
חטפתם פעם משקולת של חמישים קילו על הצוואר? זה בערך מה שעשתה לי האישה החכמה
הזאת. החתימה אותי על חוזה סודיות ג'נטלמני.
אנחנו מנהלות עבור חברה מסחרית שאיננו מכירות ארבעה מועדוני קלפים בתל אביב. הבעלים
מחשש פשיטות משטרה, נתנו לנו הוראות מדויקות איך לזמן את שחקני הקלפים
הקבועים, שאף אחד מהם איננו יודע באיזה מקום ישחקו מחר. אנחנו קובעות באיזו דירה ומי מאתנו
שתעבוד ותארח באותו ערב.
אנחנו מתייעצות אחת עם השנייה, בודקות אם למישהי יש קשיים, או דייט וסוגרות בינינו מי מאתנו
תארח את הקלפנים והיכן.
זו שנקבעת כמארחת חוזרת מהים ומפקידה את הפקינז שלה במלון תל אביבי מסוים. בקולר הכלב
בכיס קטן נמצא תמיד פתק עם מספר הדירה.
במלון נמצא איש קשר שלנו היודע לפי התגית של הכלב מי היא בעלת הבית שלו ומעביר הלאה
בצורה מכוונת הודעה סתמית באינטרנט. את ההודעה קוראים המעוניינים ומכוונים צעדיהם
בהתאם. אני כבר שבורה, אמנם אני מרוויחה היטב אולם אינני מסוגלת לחיות יותר את המתח הזה
ואת החשש מפני מעצר פתע משטרתי. יש לי ילדים בבית הספר ואני חוששת לשלומם.
מה את מבקשת ממני שאלתי? היית סקרן ונכנסת בעדינות לתוך הקבוצה שלנו ואני ראיתי בזה
סימן שאולי תוכל לעזור לי לצאת מהפלונטר מבלי לפגוע בחברות שלי.
אמרתי לעצמי, "נשמה טובה" איזו תועלת תצמח לך אם תסתבך עם העולם התחתון? אולם ככל
שהעמקתי לחשוב הבנתי שנקרתה בפני הזדמנות לעזור לאישה במצוקה. ייתכן והיא תרוויח את
חרותה ואני בוודאי ארגיש טוב אם אצליח לעשות מצווה ולעזור להדס לצאת לדרך חדשה.
ענף ההימורים הלא חוקיים בוודאי שלא ייפגע לטווח ארוך.
ביקשתי מהדס שתמשיך בעבודתה כרגיל. הבטחתי לחזור אליה לאחר שאתייעץ עם מי שצריך.
למחרת בבוקר בעת הצעידה היומית מחוף הים של עירנו העתיקה ראשון לציון, לכיוון חוף הסלע
בבת ים אני מקבל צלצול טלפון.
אינני רגיל לקבל טלפונים בשעות הבוקר המוקדמות ואני מתחיל לחשוש מבשורת איוב זו או אחרת.
אני פותח את המכשיר ורואה את שמה של הדס מופיע ושואל לשלומה.
גל היא אומרת לי, לא ישנתי כל הלילה וחשבתי על השיחה היפה שערכנו אמש. אני מבקשת ממך
בכל לשון של בקשה, אנא רד מהנושא, החלטתי להישאר בענף ובמקצוע שאני כל כך טובה בו.
אני מרוויחה היטב, מגדלת ומחנכת את ילדיי ללא עזרה של הגרוש שלי, הדירה כבר מזמן שלי
ואינני חייבת בתשלום משכנתא, או חוב לבנק, או לכל משהו אחר.
באיזו עבודה אצליח להרוויח טוב, לחסוך כסף וגם ליהנות מדי פעם?
נכון יש סיכון ואני עלולה למצוא עצמי מובטלת, ללא עבודה ואולי אפילו במעצר לצורך חקירה, אולם
עשיתי עד היום היטב לביתי ואני כולי תקווה כי למרות המתח אמשיך לשרת את לקוחותיי היטב,
ליהנות מטיפים נדיבים (שלעתים מלווים בטפיחה נדיבה על הישבן בניגוד לרצוני) ואולי
חשוב לא פחות, מצאתי לי ידיד נפש ואני יודעת שנשאר ידידים קרובים.
שוב היא הצליחה להפתיע אותי, שוב לא היה לי מענה, ניכר שהיא חשבה על הנושא ודנה עם עצמה
שעות רבות. הנימוקים שהעלתה היו אמתיים ומי אני שאתערב בחיים של אחרים ובסיכונים
המחושבים שהם לוקחים.
חזרתי לחבורת הפוסעים ואמרתי כי החלטתי לרדת מחקירת הפגישות של גברות הפקינז, כיוון
שאימצתי לי אחת מהן כידידה. כמובן שקיבלתי תגובות מגוונות.
מזרחי טען שכיוון שהקבוצה שלחה אותי למשימה עליי להתחלק בפרס עם כל הפוסעים.
ברקוביץ טען שפישלתי ואמר שאת המשימה הבאה ייקח על עצמו כיוון שאי אפשר לסמוך עליי.
דגן המשיך לטעון כי לא היה צורך במשימה מאחר וסך הכל מדובר בנשים ובכלבות ולא אלו ובוודאי
לא אלו מעניינים אותו יותר.
שמוליק אמר לי שאני בר מזל והוא מאחל לי כל טוב.
וכך המשכנו לצעוד לאורך החוף המקסים של עירנו העתיקה ראשון לציון.
פרק חמישי
נערת המשלוחים
מספר אנשים מוזרים מסתובבים על חוף עירינו העתיקה ראשון לציון, אולם מתוכן ישנן שתי
דמויות של נשים הבולטות למרחקים.
האחת (אותה אתאר בסיפור זה) היא אישה צעירה ותמירה, אם לעולל הגוררת, דוחפת, מושכת
ורצה עם עגלת תינוק בקצב רצחני, שהפוסע הספורטיבי הממוצע יכול רק לקנא בו.
אנחנו בקבוצת הפוסעים שמנו את לבנו אליה מיד כשהחלה את פעילותה הספורטיבית אי שם
בלב האביב, בראשית חודש מאי האחרון ותוך זמן קצר הפכנו למעריציה המושבעים.
מה עם צווארה הזקוף ומה עם החזה המחוצף? מה עם החיוך הנפלא שמוגש עם כל ברכה של בוקר
טוב שהיא מפטירה בטבעיות לכל ספורטאי ולכל דמוי ספורטאי על פניו היא חולפת בדרך?
ומה עם שני טורי שיניים צחורות וצחות כשלג, אשר כל שיננית הייתה גאה בהם?
ומה עם רגליה הארוכות והמהירות המעוררות את קנאתן של הפוסעות הוותיקות שלא יכולות לעמוד
בקצב שלה, בעת שהן מנסות לנהל איתה שיחת חולין על צמיחת שיני התינוק?
והחשוב מכל, מה עם יכולת הנהיגה הנדירה והנהדרת בעגלה תינוקות בעלת שלושה גלגלים
החורצת את דיונות החול, חוצה את הלגונות הקטנות הנוצרות מדי לילה ושטה בתוך הגלים
המציפים את החוף בפתאומיות מעת לעת.
מספר ספורטאים צעירים שניסו לתהות על קנקנה במהלך ההליכה, לא יכלו לעמוד בקצב ההליכה
הרצחני שלה ובנוסף מצאו בה יריבה קשה מדי, המתנגדת לפלירטוטי חוף ואשר לא מאפשרת
לשיחות רומנטיות להבשיל בעת מהלכי ספורט.
הכישלון החרוץ של הנעורים אתגר אותנו הפוסעים הוותיקים. אך בניגוד לצעירים הרומנטיים נראה
שדווקא לנו המבוגרים והמנוסים מעט האיר המזל פנים. אולי מפני שהיינו אדיבים, אולי מפני
שאנחנו יותר מתוחכמים ואולי בגלל שאיננו מתייחסים לאישה צעירה כמושא רומנטי בלבד.
מאד ייתכן שהזכרנו לה את הוריה המגוננים ולא את המחזרים הצעירים שהתעקשו במסווה
רומנטי לחדור אל פרטיותה.
מפה ומשם נוצר בינינו קשר של חיוכים ואיחולים כריטואל קבוע מדי בוקר.
כהן טוען בתוקף שראה אותה פעם בתחרות משוכות ואילו שמוליק טוען שלפי הכושר שלה היא
כנראה משתתפת בתחרויות של 3000 מטר מכשולים לנשים. כך או אחרת היה ברור לכולנו שמדי
בוקר מופיעה בפנינו פנומנית וכל שעלינו לעשות הוא לשמור איתה קשרי אחווה ורעות.
אני שמטבעי סקרן אנוכי, חייב הייתי תמיד לדעת מעט יותר ממה שהאדם המצוי מוכן לנדב ולפי כך,
במאמץ לא רב שכנעתי את חבורת הפוסעים שעלינו לבדוק היכן מתחיל והיכן מסתיים מסלול
המרוצים של האישה המופלאה הזאת.
כיוון שלא יכולנו לעמוד בקצב ההליכה הרצחני שלה החלטנו להתפצל, להקריב ימי הליכה של כמה
מאתנו לצרכי סקרנות ומחקר ואולי למצוא לעצמנו אתגר חדש.
שמוליק נשאר בחוף הנכים של עירנו העתיקה ראשון לציון, כדי לבדוק היכן בדיוק היא משנה כיוון
ופוסעת חזרה לבת ים. כמו כן היה עליו לבדוק מה קורה בנקודת ההיפוך? האם היא פוגשת
אנשים? האם היא עוצרת לשתות? האם היא מוסרת, או לוקחת פריטים ואו דברי דואר?
אני לעומתו נסעתי עם הרכב לבת ים והחניתי אותו על הכביש במקביל למרכז הימאות של בת ים,
כדי לראות היכן מסתיים המסלול והיכן חונה הרכב שלה?
להפתעתי ראיתי שהגברת מגיעה בתנופה ובמלוא הקיטור מחוף ראשון לכיוון צפון, כאילו איננה
אחרי שמונה קילומטר הליכה, וכאילו דחיפת העגלה לפניה איננה אלא משחק ילדים.
הגברת טיפסה בקלות על המורד הסלול למחצה המחבר את חוף הים מבית הספר לימאות לכביש
הטיילת, עלתה על הכביש ונעלמה מעיניי.
החלטתי לארוב לה למחרת באותו מקום על כביש הטיילת, אך מוקדם יותר בבוקר, כדי לראות
מהיכן מגיעה האישה, האם היא לבדה, באיזה רכב היא נוהגת פרטי או חברה.
בשעה 06:30 בבוקר מגיע רכב פרטי מסוג רנו וחונה כמעט לידי. הגברת יורדת מן הרכב, שולפת
מתא המטען עגלת תינוק מקופלת, מעמידה אותה על שלושת גלגליה, שולפת את התינוק הישן
מתוך המנשא ברכב, מניחה אותו בעדינות בעגלה, יורדת בזהירות מהכביש לחול ובתוך דקה כמו
איילה שלוחה נטולת רסן היא משאירה מאחוריה שובל של הלכים קשישים, סימני עגלה ומעט אבק
ונעלמת מעבר לאופק לכיוון עירנו העתיקה ראשון לציון.
ניגשתי לרכב וראיתי על השמשה תו חנייה של בית החולים אברבנאל.
האם היא רופאה? האם היא אחות? האם היא מנהלת בכירה ואולי עובדת ניקיון?
עליתי על הרכב שלי ונסעתי לחוף הנכים בעירנו העתיקה כדי לפגוש את שמוליק.
הקדמתי את הנערה בכמה דקות, הזמנתי את שמוליק אליי לרכב וראינו אותה מגיעה לחוף הנכים,
ניגשת לברז השתייה, גומעת מספר לגימות תוך שהיא רוכנת מעל הברז ומשאירה כמה גברים
המביטים לתוך חולצתה נטולי אוויר.
משהו ניגש אליה ובירך אותה לשלום, היא חייכה, החזירה ברכה כהרגלה ושלפה מתוך עגלת
התינוק מעטפה. ללא כל טקס מיוחד נמסרה המעטפה לידיו, הלז פרש לדרכו והגברת הצעירה שלנו
בנונשלנטיות מופגנת סובבה את העגלה ופתחה בדהרה צפונה לבת ים.
אם קודם הייתה זו סקרנות גרידא, הרי עכשיו היא הפכה לתעלומה בלשית ממש ואין דבר המדליק
יותר חבורת פוסעים קשישים מאשר תעלומה בלשית.
שאלתי את שמוליק אם גם אמש מסרה הגברת מעטפה לאדם זר והוא השיב לי שראה מספר
אנשים סביבה אך לא הבחין במסירה כל שהיא.
סיפרתי לו על מקום עבודתה ואמרתי לו כי אולי הנערה החייכנית מהחוף היא מטה הארי
הישראלית, או בלדרית סמים ואו סרסורית לדבר עבירה זו או אחרת.
וכך יצא שלמחרת, כשכל החבורה פוסעת יחדיו, מסרנו שמוליק ואנוכי דין וחשבון מפורט והעלינו
את מחשבותינו בנושא. כל החבורה החלה לנתח את המצב.
תוך שאנו טוחנים את הנושא והולכים במהירות סבירה חלפה על פנינו הנערה עם חיוך שכולו שינים
ולמרות שלכל אחד מאתנו לבטח הייתה שאלה או שתיים, השארנו אותן על דל שפתינו והמשכנו
לעקוב בעיניים כלות אחרי ישבנה המוצק המתרחק מאתנו במורד החוף.
כהן אמר שהוא לא מאמין שישבן כל כך יפה מחובר לקרימינלית. שמוליק אמר שמניסיונו ישבנים
יפים מושכים צרות גדולות והוא לא חושב שהישבן הזה יוצא מן הכלל. מאיר טען שזו שיחה
שוביניסטית גרידא ובגילנו המופלג מוטב שנתרכז באישיות הגברת ולא בישבנה.
סוכם כי נמשיך במעקב וכל יומיים שניים מאתנו יפסידו את ההליכה ימתינו לגברת במקום ירידתה
מהרכב ובקצה המסלול בעירנו העתיקה ראשון לציון. השניים ידווחו לנו על כל פעילות חריגה, כך
שלאחריה נוכל לקבל תמונה בהירה יותר והחלטה על ההמשך.
במשך שבוע נמשך הריטואל הקבוע ובמשך שבוע לא ראינו שום פעילות חשודה ושום ממצא חשוד.
ביום א מתקשר אליי כהן בהתרגשות ואומר לי כי שוב נמסרה מעטפה מהגברת וכי צילם את
הגבר המקבל. ביקשתי שיחכה לנו בחוף ראשון ויצטרף אלינו לקפה.
שמוליק הרתיח פינג'אן וארבעתנו התכנסנו לקבוצת פקודות. ביקשתי שיראה לנו את התמונה של
הגבר ולהפתעת כולנו ראינו שאנחנו מכירים היטב את הגבר. התברברנו בנושא במשך מספר דקות,
בלא שמץ מושג איך לאכול את המידע המפתיע ויותר מכך איך לעכל אותו.
הדמיון המפותח שלנו נסק לגבהים: האם מוחלפים פה מיקרופילם, או דיסקונט קי בין מרגלים?
האם זו מעטפה עם הנחיות לשוד? ואולי זו סתם מעטפה תמימה עם תמונות נכדים?, כמובן שזו
יכולה להיות מעטפה עם כסף וזו יכולה גם להיות מעטפה עם תמונות ארוטיות.
פתאום זינק מאיר ממקומו ואמר מצאתי: זו כנראה מעטפה עם מרשמים לקנאביס רפואי.
הסבר, נמק והבהר דרשנו ממנו והוא השיב כי רק מספר מצומצם של רופאים בבית החולים
אברבנאל רשאי להנפיק מרשמים לקנביס רפואי באישור משרד הבריאות והמרשמים האלו שווים
הון תועפות לסוחרי סמים.
זה נכון הקשיתי, אולם מי תוקע לך כף ששני האנשים התרבותיים הללו אכן עוסקים בסחר סמים?
ניסינו לחשוב על קשר הגיוני בין הגבר שהינו אישיות מוכרת בעירנו העתיקה ראשון לציון, לבין
אישה צעירה ויפה הפוסעת לצדנו בחוף כבר מספר חודשים.
שמוליק אמר שכיוון שהוא מתנדב קבוע בבית החולים אסף הרופא, יש לו קשרים טובים עם מספר
רופאים במקום והוא ינסה לדלות מידע על נושא הקנביס הרפואי, אילו חולים נזקקים לו ומה רמת
החוסר במוצר.
כהן אמר שהבן שלו קשור בחברת הזנק המפתחת מוצרים מקנביס רפואי ואני אמרתי שיש לי
מעט קשרים בעירייה ואני אנסה לדלות מעט מידע על הגבר שמקבל את המעטפות מידי אהובתנו.
כמובן שלא רצינו לפגוע באישה הצעירה, נהפוך הוא, היינו מוכנים להגן עליה בחירוף נפש, אחרי
הכל כמה פעמים בחיים זוכה אדם לראות ולדבר עם פנומן שכמותה?
מצד שני מעט מאד אנשים בגילנו יוותרו על תעלומה בלשית הצומחת לנגד עינינו.
במהלך השבוע המשכנו במעקב ובצבירת מידע. שמוליק אמר לי שיש חוסר רציני במרשמים לקנביס
רפואי והשוק השחור בו גדול. אני להפתעתי מצאתי כי האיש המוכר לנו מעירנו העתיקה חולה
במחלה קשה וסיכויי החלמתו לא ברורים.
מאיר אמר שיתכן והגברת הצעירה מספקת לגבר נשוא הפנים מעירנו העתיקה מרשמים שהיא
משיגה במקום עבודתה בתמורה לסכומים נכבדים.
הסיבה לקשר ביניהם נראה הגיונית ומובנת, אולם לא הצלחנו להבין כיצד נוצר הקשר.
בנוסף באף אחד מהמפגשים ביניהם לא ראינו העברת כסף ממנו אליה בתמורה למעטפות שקיבל.
ואז אמר כהן, "חבורת מטומטמים שכמותנו", בוודאי שאיננה מקבלת כסף, יש כל כך הרבה דרכים
אחרות לקבל תמורה, אז בואו ונבדוק אולי היא בתו, אולי כלתו? ואולי היא המאהבת שלו שהוא
משלם את מחייתה, ומחזיק לה הדירה ואת כל ההוצאות הנלוות לה?
החלטתי שהדרך הקלה והטובה להשלים את המידע תהיה לשאול את הנערה, כמו שנאמר בתורה
נקרא לנערה ונשאל את פיה!
למחרת בעת שחלפה על פנינו בדהרה שאלתי, סלחי לי על סקרנותי אך ראינו שאת נפגשת
עם מנכ"ל העיריה שלנו מר שמעון אבירם, שהוא דמות וותיקה מוכרת ומקובלת בעירנו העתיקה
ראשון לציון, האם יש ביניכם קרבה משפחתית?
כן היא השיבה, הוא החותן שלי והוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.
ואז להפתעתנו היא פרצה בבכי מר וסיפרה לנו על מחלתו הקשה. עצרנו כולנו את ההליכה וניסינו
לנחם אותה ולהשתתף בצערה. ואיך הוא מטופל שאלתי? היא שוב פרצה בבכי והתינוק שהתעורר
הצטרף לקונצרט ומשראינו שזו טרדה גדולה עבורה הצענו שנפגש מחר כולנו בקפה על שפת ימה
של בת ים לאחר שנסיים את צעידת הבוקר ונראה אם ואיך נוכל לעזור לה.
היא נפרדה מאתנו בתודה רבה וכהן אף ניצל את ההזדמנות לנשק את לחייה. קיווינו שמחר היא
תהיה פתוחה יותר ותשלים את החלקים החסרים בפאזל.
שמוליק הזמין שולחן לחמישה עם סנדוויצ'ים וקפה. סוזי ישבה זקופה ומתוחה ואמרה, הבאתי את
הילדים הגדולים לגן והשארתי את התינוק עם בעלי בבית.
מאיר שהרגיש פטרון על רעיון הקנאביס הרפואי ביקש לנהל את הפגישה וביקש שסוזי תעשה לנו
הכרה עם משפחתה, עבודתה ומשפחתו של בעלה.
אתמול מלאו לי שלושים ושתיים שנים פתחה סוזי, אני נשואה מזה שש שנים לדור אבירם ואימא
לשלושה ילדים קטנים, חמש, שלוש וחצי שנה.
אני בוגרת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובנוסף השלמתי לימודי אחות מוסמכת
בתחום הגריאטריה. מזה חמש שנים אני עובדת בבית החולים אברבנאל בבת ים, בדרך כלל
במשמרת לילה המסתיימת בשעה שש בבוקר. אני אוספת את התינוק ויורדת אתו לים להליכה
מהירה כדי לשמור על ערנות וכושר גופני.
לפני כשנה חלה חותני במחלת פרקים חריפה הגורמת לו לכאבים בגפיים עד כדי אי יכולת לתפקד.
תחילה טופל בסטרואידים ונראה שחלה הקלה מסוימת במצבו, אך לפני שלושה חודשים הורע מצבו
שנית והכאבים שבו להטריף אותו.
מרפאת כאב המליצה על השימוש בקנאביס רפואי, אך הרופא המחוזי סרב לחתום על המרשם.
ידעתי שמרשמים לקנאביס רפואי ניתנים אצלנו בבית החולים ופניתי אל הבוס שלי דר. זיגפריד
עם התיק הרפואי של חמי.
לפי תיאור המחלה וציון רמות הכאב אין ספק שהוא לא רק זכאי לטיפול בקנאביס, אלא חייב
בטיפול. במקרה שלו אמר לי דר. זיגפריד, הקנאביס לא רק מרפה את הכאב, אלא עשוי גם להוריד
את רמת הדלקתיות וזה כנראה הפחד של הרופא המחוזי ושל רופאים אחרים, החשש מהוכחת
יכולותיו הרפואיות של הקנאביס.
אולם, ללא חתימת הרופא המחוזי על בקשת הטיפול, אינני יכול להנפיק לך מרשמים המשיך דר
זיגפריד. בכיתי, התחננתי ולבסוף נעתר לי דר. זיגפריד עם התנאים הבאים:
המרשם לא יהיה פורמאלי, לא יירשם בספר המרשמים וייצא מבית החולים דרכך בלבד. איש לא
יידע על המרשם, איש מלבדך לא יהיה זכאי לקבל את המרשם ואם אינך מגיעה לעבודה מכל סיבה,
לא ייצא המרשם מבית החולים.
וכך התחלתי לצאת מדי יום להליכה בים, כדי שכולם יתרגלו אליי ולא יראו שום דבר חריג בהליכתי
עם התינוק בעגלה. ייתכן שללא המרשמים לא הייתי מתחילה ללכת בים, לא הייתי מתאהבת בים
ולבטח לא היינו נפגשים תוך כדי הליכה.
מה מצבו של שמעון אבירם מנכ"ל עירינו העתיקה ראשון לציון שאלתי? מצבו השתפר ללא הכר,
הוא חזר לעבודה ומתפקד היטב. אחת לשבוע אנחנו נפגשים כאן בשפת הים, אני מעבירה לו
מרשם, הוא מקבל את הקנאביס ומשקם אט, אט את גופו.
אינך צריכה לבקש מאתנו כלום, שפתינו חתומות, לא שמענו, לא ראינו ואיננו יודעים דבר אמר מאיר
וחוץ מזה אמרי לבעלך היקר, שהוא מסתכן מאד כשהוא שולח אותך לבדך לים אל מול זאבים
טורפים כמונו!
חה, חה, חה השיבה, נגד זאבים טורפים שכמותכם הוא הצמיד לי שמירה של תינוק!!
פרק ששי
מוני הדייג
אחד הטיפוסים החביבים המשוטט בקביעות על חוף הים של עירנו העתיקה ראשון לציון הוא מוני
הדייג. חשוב מאד להדגיש כי לאורך החוף מראשון לציון ועד פאתי גבעת עלייה ביפו פזורים עשרות
דייגים, המשליכים חכות, רובם להנאתם וחלקם לפרנסתם. מוני הדייג איננו חלילה מקבוצה חובבים
זו, מוני הדייג שהנו בחור צנום וממוצע קומה, פותח כל בוקר בשוטטות לאורך החוף, על קו המים
ומעט בפנים, ולעולם תמצאנו עם רשת דייגים צנועה על כתפו, הנזרקת כמו לאסו של בוקר.
שלל הדיג של מוני מאפשר לו לחיות ברווחה יחסית בדירה בת שלושה וחצי חדרים במרכז חולון.
לעבודה סיזיפית רצופה וקשה כמו זו מוני הדייג נדרשות כמה תכונות חשובות:
ראשית – נחישות, כאחד ההלכים הוותיקים על חוף ימה של עירנו העתיקה, אשר איננו מפסיד ימי
הליכה רבים (בחורף ובקיץ כאחד), אני מוכן להעיד כי פרט לימי סערה וגשם זלעפות לא נגרע
מקומו של מוני בים והוא איננו מפסיד אף יום עבודה, כלומר יום דיג, או יום שוטטות (במקרה והדגה
לא עולה ברשת) כפי שמדי פעם קורה לו.
שנית – סבלנות, אפשר לראות אותו עומד דקות ארוכות במקום אחד, אורב ללהקות הדגה מבלי
לזוז, כשעיניו החדות חודרות לעומק המים. מוני איננו נוהג להשליך רשת לריק וכשהוא שב ואוסף
את הרשת מן המים, לכודים בה תמיד מספר דגים חסרי מזל, המשמשים את מוני לפרנסתו.
שלישית – כושר גופני, מוני ידידינו חורש את החוף לאורכו ולרוחבו מספר פעמים עד שהוא תופס
עמדת דיג. כתוצאה משיטוטיו הרבים לבש עורו גוון כהה מעט ורגליו הדקות הפכו שריריות
וחסונות. מתברר שהנשים בעירנו העתיקה ראשון לציון וגם נשות בת ים אוהבות גברים יציבים ומה
גם שאין צורך לקבוע פגישה עם מוני, הוא תמיד שם וכשעולה על דעתה של גברת חיננית לפגוש בו
באקראי, כל שהיא צריכה הוא להתייצב בחוף הים של עירנו העתיקה, סביב השעה שבע בבוקר,
ללכת לאורך המסלול הקבוע ראשון בת ים וחזרה ולמצוא את מוני עסוק במלאכת הקודש שלו.
בנוסף ראוי לציין כי מוני שלנו הוא אדם חביב המשיב שלום לפוסעים הוותיקים ומקדים שלום לנשים
צעירות ומבוגרות כאחת, כיוון שלדברי מוני איננו נוהג להפלות בין אישה לאישה והוא אוהב את כולן
(כלומר את כל אלו שבטווח הגילאים שלושים עד ששים) במידה שווה.
לבו רחב כל כך עד שכמעט בכל עת הוא מחלק אותו בין כמה נשים, וכתוצאה מכך ומשום שהנשים
שלו משום מה אינן אוהבות להתחלק בו עם נשים אחרות, הוא מוצא עצמו מדי פעם מוזנח מאישה,
גרוש לחלוטין ותחת תביעת מזונות לא קטנה.
למעשה כיום הוא גרוש כבר שלוש פעמים ונשבע שלא יעשה טעות זו פעם נוספת בכל חייו.
מובן מאליו שאיננו נשאר לבד זמן רב, אך הרבנות ממנו והלאה.
אנחנו ידידיו הקבועים בקבוצת הפוסעים יודעים בוודאות כי אם תעלה ברשתו אישה עשירה שתוכל
לתמוך בו כלכלית ולגדל את ארבעת ילדיו מנשותיו הקודמות, הוא ישמח להפר את הנדר.
מדי פעם (כשאין סיכוי לדיג) מצטרף אלינו מוני לקפה של בוקר אותו אנחנו חולטים על פינג'אן
לאחר שאנחנו מסיימים את החלק הספורטיבי של היום, כלומר את הליכת הבוקר. באותם ימים בהם
הוא מסכים לבזבז עלינו שעת עבודה, אנחנו מאזינים לסיפוריו ולתלאותיו במאבקו הנצחי במין
השני. שלא ייווצר חלילה הרושם שיש למוני איזה שמץ של נטירת איבה למין היפה, נהפוך הוא,
אולם הוא מוסיף נופך לכל סיפור ואתה מבין שהוא מתייסר בסיפורי אהבה שונים ונושא את נטל
התלאות על גבו הזקוף בגאון.
תוך לגימת הקפה אנחנו למדים כמה נחמד וכמה חברותי הוא מוני.
מה עם החיוך הנצחי שרובץ על פניו, מה עם אדיבותו הרבה לגברים ונשים כאחת.
מה עם הבדיחות שהוא מספר דרך אגב וללא מאמץ ומה עם המהתלות והעקיצות שהוא מגיש בחן.
כשאנחנו שואלים לסוד הצלחותיו עם נשים הוא נוהג להיתמם ומשיב בקריצה: אם הייתה לי הצלחה
כל כך גדולה עם נשים, איך זה שאני משלם תבין ותקילין אלפי שקלים מדי חודש לנשותיי?
בכלל אומר מוני חשוב שתדעו, נשים משחר ההיסטוריה אוהבות ציידים ודייגים, שכן הללו תמיד
ידעו להאכיל אותן ולהזין את ילדיהן. עד היום נושאות הנשים את הגנים הללו ואת האינסטינקט
החייתי של אהבת הדייג הטבוע עמוק בדמם. האומנות שלי היא שאני יודע איך להעיר את
האינסטינקט החייתי שלהן וכמובן שאני עוזר להן לבסס את מעמדי בכך שאני נוהג בם אדיבות,
דואג להם לארוחות גורמה של דגים, מוציא אותן מדי פעם לדייג על סירה וכדומה.
את אלו שעוצרות על ידי בים ומתחילות לדבר עמי אני מזמין לארוחת דגים מפרי היום אצלי בבית.
חלקן מסרבות, חלקן מהססות וחלקן מסכימות ומתוך כל המסכימות נולדו לי כמה אהבות וארבעה
ילדים נפלאים.
למחרת התעורר ויכוח כבד בקבוצת הפוסעים, לגבי אמינות סיפוריו של מוני. מאיר אומר שמוני לא
מספר אפילו על חלק קטן מהצלחותיו, בשנים האחרונות ראיתי אותו עם הרבה נשים יוצאות רוסיה
וכמה מהן ממשיכות לחזר אחריו בחוף עד היום.
שמוליק אומר שהסיפור של מוני על הגנטיקה של ציידים ודייגים מצוץ מהאצבע ואני נאלצתי לסתור
אותו ולומר לו שמחקרים של סוציולוגים מאשרים את ההנחה הזו.
כהן אומר שכיוון שגם הוא עצמו דייג וצייד הוא מוכרח לאכזב אותנו, מאחר ואף אישה פרט לאשתו
לא ניסתה לפלרטט אתו בשביל מנת דגים, או ברווזים וגם אשתו עשתה זאת רק כיוון שהוא נחשב
לבשלן מצוין והוא חוסך ממנה את ניקוי הקשקשים של הדגים ונוצות הברווזים..
כיוון שאני סקרן בן סקרן החלטתי להצטרף לאחד ממסעות הדייג של מוני. הגעתי מוקדם בבוקר,
ביקשתי את רשותו ללוות אותו לאורך החוף, עזרתי לו בניקוי הרשת ומתיחתה ויצאנו לדרך. מוני
ניסה לגלות להקות קטנות ואני שהבאתי משקפת צלילה נכנסתי מדי פעם לים לגלות סימני דגים.
סימנים אכן היו, אולם הדגים היו מסוג טלוויזיה ננסית ומוני אמר שהיום אין ביקשו לדגים בקוטר
זעיר. לעומת זה לאחר שעה של שוטטות הצטרפה אלינו אחת מידידותיו הרוסיות ואני השתדלתי
להנמיך את הפרופיל, להישאר מאחור ולהקשיב.
טטיאנה שאלה אם תוכל להגיע אליו לקפה אחרי הצהריים והוא השיב לה תראי, הימים עכשיו הם
ימי מלחמה כך שאם איננה פוחדת מאזעקות אשמח לארח אותך. אבל חשוב שתדעי הוסיף, אין לי
בבית ממד. טטיאנה פרצה בצחוק צלול והשיבה שהסירנות רק מדליקות אותה.
אם כך השיב מוני אני מתפלל שהערב יהיה מספר רב של אזעקות.
למחרת שאלתי את מוני איך התנהגה טטיאנה בעת האזעקה והוא השיב, אתה לא תאמין מה
שקרה, היינו לאחר ארוחת ערב קלה במרפסת, טטיאנה נכנסה להתקלח ופתאום נשמעה אזעקה!
לא הספקתי להיכנס הביתה ופתאום אני רואה אותה מזנקת עליי עירומה כביום היוולדה, גוררת
אותי לחדר המיטות, מפשיטה אותי באותה מהירות שאני מוריד את קשקשי הדגים, מדליקה אותי
בנשיקות ואיך שאני מתחיל את הקטע של אדם וחווה היא גומרת במהירות, מחייכת אליי מאושרת
וממתינה עד שהקשיש שלי יגמור גם כן!
שאלתי ומה יקרה אחרי שתיגמר המלחמה? כשלא תייללנה סירנות כל ערב?
מוני חייך ואמר, כיוון שטטיאנה מאד מוצאת חן בעיניי, הלכתי לחנות חשמל וקניתי סירנה
שמשמשת לאזעקה במשחקי ילדים. אני מקווה שהסירנה תהיה מספיק חזקה ותדליק אותה כמו
האזעקה של אתמול. אם אכן כך יהיה, יש סיכוי רב שהיא תהפוך להיות גרושתי הבאה.
למחרת התעורר דיון בנושא הסירנות ויכולתן לעורר נשים וגברים. מאיר טען שהסירנה תפריע לו
להתרכז ובגילנו המופלג לא נהוג לקחת סיכונים. כהן אמר שאצלו המצב כבר מעט רדום, אז הוא
מוכן לנסות גם סירנה. אמרתי לו שהוויאגרה והסיאליס משמשות אותי נהדר והן חוסכות את
הרעשים של יללת הסירנה והוא השיב לי בעצב שהרופאים לא ממליצים לו על שימוש במעוררים
מסוגים אלו, מחשש שליבו לא יעמוד בעומס.
אם כך אמר מאיר וקרץ אני מניח שתלך ותשאל את הרופא גם לגבי השימוש בסירנה" בשיא
הרצינות השיב כהן, הסירנה מיועדת לאשתי, אם היא תעשה את כל התנועות החפוזות והרעשים
הנלווים שהיא עושה בעת אזעקה, לא אזדקק לוויאגרה, או לכל חומר מעורר אחר!
שמוליק שאל בחיוך ערמומי, מה דעתכם שננסה גם אנחנו לצוד נשים יוצאות רוסיה מדי פעם?
שמעתי שהן אוהבות את זה יותר מהגברים שלהן והן מחפשות טרף קל, מדי פעם כשהבעל שתוי!
שמוליק ידידי אמרתי, לא כדאי שתתבלבל, הרוסיות צדות את מוני ולא הפוך, אבל אם אתה זוכר
עדיין מה עושים עם אישה שאומרת כן, אני בעדך.
מאיר הסתייג ואמר שהוא נאמן לזוגתו, כהן סירב ואמר שבגילו המופלג איננו מתכוון ללמוד רוסית.
אני חייכתי ואמרתי, ידידיי היקרים, אנחנו פוסעים, הולכים ומשוטטים לאורך החוף של עירנו
העתיקה ראשון לציון מזה שבע שנים לפחות. אנחנו מקדימים שלום כמעט לכל אדם ובוודאי לכל
אישה, האם משהו מכם קיבל הזמנה לקפה מאישה? או אפילו רמז שאם יזמין אישה לקפה היא
תיענה ותגיש גם חלב? ישנן שתי סיבות עיקריות לחוסר ההצלחה שלנו:
הראשונה והעיקרית היא שאנחנו משייטים בחברותה ואישה החפצה בגבר למטרות חריגות איננה
נוהגת להציע הצעות מגונות בפרהסיה.
השנייה היא שאנחנו מבוגרים מעט, נשואים מעט ונראים כל כך מהוגנים, עד שאף אישה עם
מחשבות זדוניות, נועזות וידידותיות לא מעזה לנסות לקלף מעל מפנינו את המסכה!
בהצבעה פה אחד החלטנו להוריד את הנושא לפי שעה מסדר היום.
שמוליק נזף בי מאוחר יותר על שלא תמכתי בו. שמוליק ידידי עניתי לו, הנושא שהעלית הוא נושא
אישי ולא קבוצתי, אם אדם חפץ לעשות מעשה, לא יכריז על מרכולתו אלא יעשהו בצנעה ובוודאי לא
על חוף הים. חכמינו שכתבו משניות בנושא אמרו:
אדם שגובר עליו יצרו, ילבש שחורים ויצא לעיר זרה!
גם אלי וולך שעלה לא מזמן השמיימה כבר יצא בציטטה יפה בנושא:
If you want to shoot, shoot, don’t talk!
פרק שביעי
סיפורה העצוב של ליזי
מדי פעם חולפת על ידינו ליזי הבלונדינית, לפעמים בהליכה מהירה קדימה בוטשת בחול לחיזוק
שרירי השוקיים, לפעמים בהליכה מהירה לאחור לחיזוק שרירי העכוז והאחוריים.
למרות שנדמה כאילו איננה רואה כלל את מתווה החול שבדרכה, היא איננה מועדת אף פעם ורואים
כי הליכתה לאחור יציבה ממש כמו הליכתה לפנים.
לפעמים היא מטפסת בדהרה על דיונות החול במהירות שלא הייתה מביישת חיילים קרביים ולעתים
היא עוסקת בתרגילי חיזוק לאברים נוספים בגופה, כשרק מטעמי צניעות אינני מפרט אותם.
כך, איך שלא נביט תמיד היא מצליחה לרתק את עינינו ולמרות שבדרך כלל איננה מרימה את
עיניה מהקרקע, אתה מצליח לפעמים לראות חצי חיוך ממזרי מזוויות פיה.
כל הפוסעים הוותיקים בחוף הים של עירנו העתיקה ראשון לציון מכירים את ליזי, למרות שמעטים
מכירים אותה בשמה ורובם מכנים אותה מזוודה (על פי צורתה המלבנית), או מוזרה.
ליזי של היום, שחצי משנות הארבעים כבר מאחוריה, היא אחת המעטות המתמידות להגיע לחוף
בשעות הבוקר, לא חשוב אם חורף או קיץ. אם אני מוותר על הליכה ביום סוער וגשום ונשאר לשבת
מכורבל ברכב, אני רואה אותה פוסעת נמרצות בגשם זלעפות, כשהרוח לפעמים דוחף אותה לאחור
והיא לעולם אינה מוותרת.
לא תמיד הייתה ליזי שתקנית ומוזרה, הוותיקים מביננו שמעו והכירו אותה ואת משפחתה עוד
משיכון המזרח. בית תימני טיפוסי, אבא שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, אימא שמגדלת
שישה ילדים, שהבכורה שבהם היא עליזה.
למרות שלמדה ועבדה מבוקר עד ערב, למרות שעזרה בעבודות הבית ועזרה לגדל ולשמור על
אחיה כשאימה הייתה יוצאת לשטוף משרדים וחדרי מדרגות בשעות הערב, הייתה ליזי תלמידה
טובה, נערה טובה ובבית הספר התיכון נבאו לה גדולות.
באותה תקופה הייתה ליזי שלנו שחומת פנים, שחורת שיער, יפת מראה וחייכנית נצחית.
במהלך השמינית כשחצי מבחינות הבגרות כבר אחריה התאהבה ליזי בגבר בלונדיני צעיר ויפה
תואר, אשר שנתיים קודם הגיע עם משפחתו מרוסיה.
הזוג נראה נהדר, הקונטרסט בצבעים היה מקסים, שני נערים יפי תואר שכבשו את רחבות
הריקודים ואת מועדוני הלילה. ליזי הייתה מאוהבת מעבר לראש, אולם הציונים בבית הספר החלו
לגלוש מטה יחד עם פתיחת החגורה. היו ימים שהנערה הערנית והחייכנית לא הייתה מסוגלת
לפקוח את עיניה בבוקר.
ההתדרדרות הייתה מהירה, תחילה למדה מיורי לשתות וודקה, לאחר מכן הוסיפה גם סמים קלים
וכשהגיעה ליום הגיוס שיכורה כלוט ומסוממת, שוחררה מהצבא עקב חוסר התאמה.
המאבק עם הוריה האוהבים היה קשה ובסופו נזרקה ליזי מהבית ועברה להתגורר עם יורי ועם חבר
בדירתם שבמערב עירנו העתיקה ראשון לציון.
כבר ביום הראשון ניסה יורי ללמד אותה ששותפות בדירה היא גם שותפות בחיי המין, אולם ליזי
שעדיין הייתה עם מעט גאווה והערכה עצמית הרימה עליו קול והוא נסוג לפי שעה.
אולם מיום שהפכה לזוגתו הקבועה והייתה תלויה בו מבחינה כלכלית הפך להיות מנוול. ניבל את
פיו, הרים עליה יד ואף ניסה לאנוס אותה מדי פעם. תחילה נאבקה אולם בהמשך הבינה כי התלות
הכלכלית שלה איננה מאפשרת לה להילחם והיא נכנעה לגחמותיו אחת לאחת.
באחד הלילות כשהייתה שיכורה נכנס ליאוניד למיטתה ואנס אותה, חצי בהכרה וחצי שיכורה ניסתה
להתנגד אולם כשקמה למחרת ומצאה לידה גבר זר לקחה את הכיסא ושברה אותו על ראשו של
ליאוניד. ליאוניד הובהל לבית החולים אסף הרופא וחזר עם אף שבור ועשרה תפרים על לחיו
הימנית. ליזי זומנה לחקירה ולא הכחישה את מעשיה. לדבריה נאנסה על ידי ליאוניד כשהייתה
שיכורה, אך לא יכלה להוכיח זאת.
היא ניסתה לחזור לבית הוריה ונזרקה על ידי אביה שאמר "אצלי בבית לא תגור זונה"! היא נאלצה
לישון בגנים ציבוריים ולחזר על הפתחים. בינתיים התברר לה כי היא הרה. היא פנתה אל יורי
שצחק לה בפנים ואמר שאיננו מאמין לה וגם אם כן איננו בטוח שהוא האב, מאחר ושכבה גם עם
ליאוניד. ליזי הייתה מסכנה אך לא מטומטמת. היא פנתה למשטרה והתלוננה כי יורי אנס אותה
מספר פעמים בעבר וכעת מתכחש לאבהותו. יורי נאלץ לעבור בדיקות DNA שהוכיחו בבירור כי
העובר שייך לו.
ליזי שהפנימה את מצבה הבהירה ליורי בשיחה נוקבת: או שאנחנו מתחתנים מיד, או שאינני
מבטלת את תלונת האונס נגדך!
החתונה נערכה באולם קטן עם קהל מצומצם של קרובי משפחה, כדי שרק מעטים וקרובים יראו
את הכלה בקלונה, בחודש השישי להריונה. ליזי חייכה מעט ויורי כמעט לא חייך בכלל. אביה של
ליזי היה מאושר על שנפטר מפגע רע ושמו ליזי ואימה, רק אימה של ליזי הייתה מאושרת באמת
ובתמים כי הצליחה לראות את ביתה בבגדי כלה לבנים. אחיה ואחיותיה הצעירים ניסו לשמוח
בשמחתה, כיוון שתמיד עזרה להם, אבל איש מאחיה לא הבין את הקשיים העוברים על אחותם
הבכורה.
כבר למחרת היום בירח הדבש במלון בצפת, חטפה ליזי את מנת המכות הראשונה. עכשיו את
אשתי ותעשי כרצוני, אישה איננה יכולה להעיד נגד בעלה אמר והיכה.
ליזי לא היססה, ניגשה אל תחנת המשטרה בצפת עם פנים נפוחות ושפתיים שותתות דם והגישה
תלונה על אלימות ועל אונס כנגד בעלה.
את היום השני לנישואיו בילה יורי בתא המעצר בצפת ולאחר שהתחייב לשלום בית ולא להרים יד
על אשתו, שוחרר לביתו.
עד שנולד שי נשמרה מסגרת משפחתית סבירה. ליזי הפסיקה לשתות אך יורי הגביר את הקצב
ולילות רבים מצאה את עצמה ליזי בבית ריק מיורי, ריק ממזון וריק מחברים.
מסתבר שליזי שלנו הייתה בנויה מהחומר הקשה ולאחר שהבינה שבעלה הוא חדל אישים, מהסוג
הרך המושפע מכל אחד פרט לאשתו, החלה לנהל את משק הבית בכוחות עצמה.
היא החליטה להשלים את לימודי הבגרות ובין שטיפה לשטיפה, בין בית לבית וביחוד בעת טיפול
בילדי השכנים השלימה את הבגרויות בהצטיינות. אימה עזרה לה בגידול התינוק.
יורי הגיע פחות ופחות ובכל פעם שהגיע היה מרים את קולו, נוהג בגסות וכל זאת לעיני הילד שהפך
לבלונדיני חמוד ויפה תואר. לאחר ניסיון אונס נוסף, התלוננה ליזי במשטרת ראשון ויורי חזר אל
מעבר לסורגים. ליזי הציעה לו גירושין ומזונות לילד בתמורה לביטול התלונה.
לאחר חמש שנות נישואין אומללות יצאה ליזי לחופשי. בהסכם הגירושין נקבע שיורי יוכל לבקר את
הילד פעם בשבוע ואחת לחודש יוכל לקחתו לסוף שבוע אתו.
במהלך השנים הבאות נישא יורי מחדש, ליזי השלימה לימודי חינוך וספורט והפכה למורה
להתעמלות.
בגיל שלושים הייתה ליזי אם לילד בן אחת עשרה, מורה מוערכת על ידי מערכת החינוך
ואישה חזקה פיזית ונפשית. יורי הדרדר לסמים ונאלץ לבלות שנים רבות מחייו אחרי סורג ובריח.
כשהשתחרר היה עמינדב בנו משוחרר מהצבא, בוגר יחידה מובחרת וגאוות המשפחה שנידתה את
אמו שנים רבות קודם.
ליזי לא נשאה שנית והתמידה בהוראת התעמלות בבתי ספר ובחוגים שונים.
את הבוקר היא מתחילה אתנו על שפת הים, כדי לשמור על גוף מוצק ונפש בריאה. אין לי ספק
ששום גבר לא מעז לאיים עליה כיום ולא רק בגלל החייל הקרבי שגידלה!
פרק שמיני
כל כך יפה שבא לצבוט
מה אנחנו אשמים שאנחנו משכימי קום?
מה אנחנו אשמים שיש לנו באג בראש ובכל יום קיץ כמו שעון שוויצרי בשעה 06:30 ובכל יום חורף כמו שעון אטומי בשעה 07:00 אנחנו מתייצבים בחוף הנכים של עירנו העתיקה ראשון לציון, משחררים לחצים, משחררים כיווצים, פושטים חולצות, יורדים לקו המים ויוצאים לדרך הקשה והנעימה לחוף הסלע בבת ים.
מה אנחנו אשמים שמדי פעם בשעות המוקדמות של הבוקר (המיועדות לוותיקים בלבד), מופיעות להן שתי פרגיות עטופות בבגדי ים בגודל בול דואר ממוצע, מרוכזות רק בעצמן ועסוקות עד קצות האצבעות בביצוע תנועות מחול ארוטיות המבליטות את חמוקיהן, וזאת מבלי שהן חשות כלל שהן מוציאות אותנו מהריכוז המועט שמותירה לנו הדמנציה הזוחלת וכמעט מוציאות אותנו מדעתנו.
לאה ואתקה (שלעתים מלוות אותנו בדרך חזרה לכוס הקפה) מנסות לנחם אותנו בנשים הנחמדות שמחכות לנו בבית, אבל מה הן מבינות בחוקי המשיכה!
מאיר אומר שכמו שיש מסלול מיוחד לאוטובוסים ותחבורה ציבורית בין שש לתשע בבוקר, חייב להיות מסלול נפרד לנשים צעירות בדיוק באותן שעות ואלו שמסרבות ללכת במסלול המיועד להן צריכות לקבל צו הרחקה מחוף הים בשעות הנ"ל.
כהן הדמוקרט כמובן מתנגד, אך אני חושב שזו התנגדות מטעמים אנוכיים בלבד, כי מיום שתלמה ויעל רקדניות המחול הברזילאי מנתרות אצלנו על החוף, ירד מפלס הזעפנות מפניו ועיניו שעקבו בעיקר אחרי מרוץ הכלבה, מנותבות היישר אל שרירי הישבן המכווצים של תלמה ויעל בעת הנחיתה מגלגול באוויר. שרירים יפים אלו המבליטים את החיבור לירכיים ארוכות ולשוקיים מלוטשת, שהנערות אף פעם לא טרחו להסוות תחת בגד ים שמרני, או חלוק, שינו את סדרי העדיפות שלנו כמעט לאורך כל חודשי הקיץ האחרון. שמוליק טוען שזו ממש ברכה ומקפיד לא לפספס אף תנועת מחול ולאט לאט אני רואה את החברים שלצדי פוסעים על החוף בקצב ובמהירות של הסמבה הברזילאית מבלי שהם חשים בזאת.
יתר על כן, מבלי משים כל אחד מאיתנו השיל מספר מכובד של קילוגרמים, כך שאפילו נשותינו הוותיקות הצליחו להבחין שהמכנסיים נתלים עלינו ברשלנות ועוד מספר שינויים מינוריים, כגון שרירים בבית החזה והליכה זקופה, כך שהשאלות הקנטרניות בבית לא אחרו לבא והחלו לזרום בקצב הסוער של האמזונס.
אני בעמקי לבי חושש שאם אדווח לאשתי על הצעירות הדוהרות בקצב הסמבה, היא עלולה להתרגז שוב ולומר שהגיע הזמן שאוריד מעט את הקצב! "בחור בגילך כבר לא צריך לעשות מסמבה ונשים צעירות עניין ובכלל את מי זה מעניין"!
ומה אענה לאשתי, שאני מקבל תיאבון בים ואוכל בבית? הן אחרי משפט מחוזי כזה אני מקורקע לשבועיים וכיוון שעל הים אינני מוכן לוותר ועל אשתי על אחת כמה וכמה, ברור לי שאנחנו בדרך לסכסוך עבודה רציני מאד עד יעבור זעם, או עד שתמצא סיבה טובה לסכסוך אחר...
והנה אחריי שהתחלנו להתרגל למנת פרגיות על הבוקר, נעלמו להן השתיים מן החוף, כמו בלעה אותן האדמה ועקבותיהן אבדו.
תחילה הנחנו כי הן בטיול, אחרי שבועיים כבר התחלנו לדאוג וכינסנו את הפרלמנט המקומי לדיון.
מאיר הציע שנבדוק עם הנהלת החוף באם השאירו הודעה. שמוליק טען שהן נשים חופשיות ובטח
מצאו להן חוף עם צעירים שמנפחים להן את האגו.
כהן אמר שיש לבדוק אם משהו מהוותיקים בחוף מכיר אותן, או את בני משפחתן, כך שנוכל לאתר אותן ולהגיש להן תלונה פורמלית על הזנחת קשישים!
וכך חזר מר כהן לזעפו, שמוליק לסיפוריו ההיסטוריים, מאיר להצקותיו הקטנות ואני לכתיבת שירים וסיפורים.
כולנו חזרנו לסורינו והכרס שירדה החלה להתמלא במהירות, הקוביות ששובצו על הבטן חזרו להיות גושי שומן ומראנו שלזמן קצר נטה להיות משובב נפש ואשר רכשנו בעמל בחודשי הקיץ האחרונים, חזר למצבו הקודם, כלומר הקבוע לרווחתן של נשינו היקרות.
ואז כשכבר התחלנו לשכוח אותן ורק מדי פעם העלינו זיכרונות יפים על הסמבה, הופיעה לפתע תלמה על המסלול הקבוע שלנו בחוף הים, חיבקה ונישקה את כולנו בהתלהבות ואפילו לא שמה לב שבול הדואר הזעיר שכיסה את החזה הצעיר והיפה שלה הוסט הצידה וחשף זוג שדיים בשלים ומלאי אהבה.
תלמה התנצלה על היעדרותן הארוכה יחסית עקב גיוסן לצבא, אך לא טרחה להתנצל עת החזירה את שדיה היפים אל מול עינינו הבוהות אל תוך הכיסוי הזעיר שלא היה גדול מבול דואר ממוצע.
יעל החליטה להיות קרבית והיא כרגע באימונים מפרכים בגדוד קרקל ואילו אני אמרה, החלטתי להיות מדסית ועד שיתחיל הקורס שלי בווינגייט בשבוע הבא, אני בחופשה.
וכך הצטרפה אלינו תלמה למשך שבועיים נעימים, כשהיא מאיצה בנו מדי פעם להגביר את קצב
ההליכה ופוגעת אגב כך בשמוליק, שכבר איננו בשיא כושרו ובנוסף סובל מדי פעם מבעיות בברכיו.
כשחזרה לצבא, לקחנו לעצמנו יום חופש, להרפיית השרירים והנפש.
מאיר כדרכו טען שעברנו מבחן בגרות ולהבא נתרכז בנשים בנות חמישים ומעלה, המכירות במגבלות הקשיש המצוי.
כהן כדרכו התנגד ושמוליק ואנוכי ליווינו את הוויכוח בכמה הערות אגביות.
והנה ביום חורף סגרירי מגיעות שתי חיילות צעירות עם דרגות רב"ט על הכתפיים וללא בושה,
עוברות ממדים לבגדי גוף צמודים ומתחילות לעשות את הסמבה.
וכשאנו שואלים את הפרגיות מה יום מיומיים הן עונות בשמחה שכיוון שקשה להן להיפרד מהחוף וביחוד מכמה קשישים נפלאים על החוף, החליטו שכל חופשה, או סיום קורס הן תבאנה לים, גם לשמור על הכושר וביחוד לשמור על הקשר!
ואנחנו, אנחנו חיים מחופשה לחופשה, לפעמים הן מגיעות ביחד ולפעמים כל אחת לחוד, אבל תמיד עם אותו מבט בוער בעיניים, עם אותה תמימות ואותה אהבה לסמבה, לקשישים ולים.
פרק תשיעי
דסי מאוהבת
בין קבוצת הקשישים הפוקדת מדי יום ביומו את חוף הים בעירנו העתיקה ראשון לציון, ישנו מספר
נכבד של נשים ושלוש מתוכן רחמנה ליצלן הן כבר מזמן אלמנות.
דסי נחשבת לוותיקה שביניהן וגם לספורטאית הבכירה מכולן. היא משכימה קום מדי בוקר לפני
הנץ החמה ומגיעה בשעה 6:00 בדיוק לחוף הים, מרכיבה את האזניות של הנגן האלקטרוני
המחברות אותה למוסיקה מגוונים שונים, פעם למוסיקה יוונית, פעם למוסיקה קלאסית ולפעמים
כשהחזה הציוני שלה מתנשא בגאווה, היא מחברת עצמה לשירי מולדת (בעיקר של נעמי שמר)
ויוצאת לדרכה אל גבעת העלייה ביפו וחזרה.
סך הכל היא משלימה מדי יום קרוב לעשרה קילומטרים וחוץ ממעט זעה, ברק בעיניים ושמחת חיים
איש מאתנו לא מרגיש שהיא פוסעת בקביעות קרוב לשעתיים ברציפות מדי יום.
דסי שלנו נוהגת להתבדח על חשבון עצמה מעת לעת ומספרת שהיא שומרת קנקן מיוחד של שמן
סיכה כדי לגרז את המקומות הקדושים. ברגע שתפגוש אביר על סוס לבן היא מבטיחה שתפנה
לכבודו מספר שעות איכות בכל יום.
וחלילה שיובן שהיא אינה אוהבת גברים ואינה מחפשת אהבה, נהפוך הוא. אולם היצע הגברים
הפנויים והאיכותיים הולך ופוחת ככל שכולנו מתבגרים ובמיוחד ככל שאנחנו הגברים הולכים
ומתבגרים ומאבדים חלק מהאיכויות המיוחדות שהיו לנו בעודנו עולים בימים. אלו מביננו הפנויים
מסיבה כל שהיא אם עקב גירושין, או חלילה עקב אלמנות, מרגישים את עצמם דון ז'ואנים
אמיתיים ומנסים לצוד אלמנות צעירות בגילאי ארבעים פלוס עד חמישים. וכתוצאה מכך מתקפח
חלקן של האלמנות הוותיקות, המבוגרות יותר והאיכותיות הרבה יותר.
חלקן ביציע המשקיפים הולך ועולה וחלקן בעוגת הגברים ההולכת ומתדלדלת הולך וקטן!
כולנו כבר למדנו שנשים זוכות בנתח חיים גדול יותר משל הגברים (בממוצע חמש שנים).
מתברר שהאחראי במרומים על הגרלות וגורלות החיים נוטה חסד מובהק לנשים מצד אחד, אולם
מקשה עליהם במציאת בן זוג לפרק ב מצד שני.
שמוליק ב טוען שכיוון שאנחנו משקיעים בנשים שלנו כל כך הרבה, תש כוחנו הרבה לפניהן ואנחנו
מחזירים ציוד כשהן עדיין דוהרות על החוף במלוא אונן.
מאיר טוען שהנשים ברובן התרגלו לזוגיות טובה וכיוון שלמקום שכולנו הולכים, הולך כל אחד
בנפרד, הן מקבלות חמש שנים של "התאמה לבדידות".
שמוליק כהן טוען שכולנו מדברים שטויות ועודף האלמנות נובע מכך שהרבה גברים נהרגו
במלחמות ובתאונות דרכים וחלק אחר התאבד כיוון שנואש מלעמוד בדרישות הנשים.
כך או אחרת דסי שלנו ממשיכה לדהור על החולות, מונעת כל חיזור של גבר נשוי כלומר של כולנו,
אך ממשיכה לחייך לכולם. אפילו מוני הדייג כמעט ונלכד בחיוכה בעת ששלה כמה "טלוויזיות"
בגודל כף יד מהמים.
והנה בחודש האחרון אנחנו שמים לב שדסי שלנו מתחילה לאחר. יש ימים שאיננה מגיעה כלל וימים
אחרים היא מגיעה באיחור של שעה עד שעה וחצי מהרגיל.
לחברות המתעניינות היא מתרצת זאת בעייפות מצטברת, אולם כשהתופעה נמשכת ובמקום פרצוף
סובל אנחנו רואים פרצוף מחייך, אנחנו מבינים שמשהו חיובי קורה בחייה של דסי, מה גם
שכשאנחנו פוגשים את דסי על שפת הים, פניה קורנות ומחייכות יותר מדי יום ובוודאי יותר מהרגיל.
התעלומה אולי הייתה נמשכת עוד זמן מה עד שהייתה שוכחת מעצמה, אולם באחד הבקרים
אנחנו רואים את דסי פוסעת על שפת ימה של העיר העתיקה שלנו ראשון לציון עם גבר הצעיר
ממנה בחמש עשרה שנים לפחות לכיוון בת ים.
כשאנחנו יושבים ומעלים גירה בעת חימום הקפה על הפינג'אן לאחר הליכת הבוקר אנחנו מתוודעים
אל חנוך מלאך, גרוש עם שלושה ילדים, קצין מילואים בחיל האוויר שפגש את דסי באירוע משותף
לפני שלושה חודשים ולמרות שהקשתה עליו, סירבה ודחתה אותו מכל מיני סיבות של "מה יגידו
החברה", לא הרפה ממנה הנער ותוך מהלך של חיזור מסיבי שלקח חודש בדיוק, שבה חנוך את
ליבה והפך לבן זוגה לחיים.
דסי מאושרת מצד אחד, אך דסי לא שקטה ולא רגועה מצד שני. היא איננה יודעת איך לטפל בגבר
צעיר, היא עדיין מרגישה מועקה כשהיא צריכה להסביר לחברות, היא מאד לא רגועה ביחסים עם
ילדיה, למרות תמיכתם הרבה בה, אך יותר מכל היא פוחדת שיום אחד הוא פשוט יקום ויעזוב!
ודסי יודעת שהמכשול הגבוה ביותר הם ילדיו של חנוך, הגרים עם האם ולא מוכנים להיפגש עמה.
והנה אנחנו כמובן תומכים בה עם כל הלב ומסבירים לחנוך איזו מציאה קיבל.
חנוך איננו ינוקא והוא מסתגל במהירות לחבורת הקשישים ותוך זמן קצר מצטמצם הפער בינינו
מחמש עשרה לחמש שנים ורק הבדלי הצבע בצדעיים מסגירים את ההבדל.
חבורת הקשישות מצד שני מראה שמץ של קנאה, מאחר וחלקן כבר שכחו את מנהגי החיזור ומנעמי
המיטה והאחרות פשוט מתקשות לעכל. אבל מזי שלנו בת חייל והיא מסבירה להן שהיא רק
משלימה חסרים שנצברו בשנים האחרונות ובתוך זמן קצר היא תחזור לקצב שלהן.
אלא שהזמן עובר, חנוך ממשיך לחזר בלהט, דסי מתמסרת לו על הים וביבשה וכנראה בעוד כמה
מקומות והיא נראית מאושרת לשמחתנו הרבה ולאט, לאט לשמחתן של חברותיה.
להשלים שני פרקים,
-
עד החתונה
-
אלמנות שנייה.
פרק עשירי
לילי הצולעת
בין כל הפוסעים על החוף המחבר בין עירנו העתיקה ראשון לציון לחוף הסלע בבת ים, בולטת במיוחד בצעידתה המקרטעת, אישה כבדת משקל ההולכת בכבדות כשרגלה הימנית נראית קצרה מרגלה השמאלית ונדמה שהיא מתקשה לעמוד בקצב של חברתה ארוכת המידה.
אין יום שאיננה מופיעה עוטה בגד ספורט מיושן. אין יום שאינך רואה את המאמץ האדיר שהיא משקיעה בהליכתה האיטית והכבדה ואין יום שאיננו מרכלים עליה כמו עדת נשים זקנות ומעלים גירה על הליכתה הכבדה, שערה הבלונדיני שהפך לאפור ועוד מיני השערות מופרכות ודמיוניות על חייה ומעשיה בבת ים.
היא מכונסת כל כולה בעצמה, כמו מתגוננת בפני איום נוראי ובלתי נראה, כמעט ואינה מחייכת ואפילו לברכות הידידותיות שלנו "בוקר טוב" שאנחנו מרעיפים עליה מדי יום היא איננה משיבה.
חיה בעולם נפרד משלה, כך שמבחינתה כל הסובבים אותה הינם טיפוסים אקראיים וטרדנים שאותם היא חייבת לסבול בלית ברירה.
פניה מודגשות בקמטים עמוקים המצביעים בבירור שעברה כבר את גיל השבעים, אך עיניה הכחולות מזכירות מדי פעם כי פנים אלו עברו שנים יפות הרבה יותר וכי בנעוריה היא וודאי הרעידה יותר מלב אחד.
איש מאתנו כמובן לא יודע דבר על קורותיה, איש מאתנו לא יודע מהיכן רכשה את צליעתה וכיוון שאיש מאתנו גם לא שמע אותה מדברת, התחלנו לפתח דיון על מקום היוולדה, על שפתה ועל הרגליה.
מאיר שנוהג להמר מדי פעם במניות ואגרות חוב מוכן להניח כסף רב על כך שמקורה בברית המועצות, או כפי שהוא קורה לאימפריה בלשון לצון "ברית המוצצות". הוא מסביר שהיא נראית קשוחה ולמודת סבל ומזכירה את שרנסקי אחרי שנות מאסרו הארוכות בגולאג.
שמוליק לעומתו מעריך שהיא משוחררת מכלא נווה תרצה, לאחר ריצוי מאסר ארוך על רצח, או לפחות שוד מזוין! מבחינתו לא משנה היכן נולדה אלא מה היו מעשיה ומה גרם לצליעתה!
אתקה חושבת שהיא מזכירה לה את נוף ילדותה, כלומר את בולגריה ולאה משערת שמקורה בעלייה החדשה מצרפת והיא אחת מעשרות העולים החדשים שמתחילים לשרוץ בחוף העיר העתיקה שלנו.
כיוון שהערכתי הצנועה למקורה של הצולעת קרובה להערכתו של מאיר, ביקשתי מלורה הפוסעת אתנו מספר שנים ואשר מקורה מ"רוסיה הלבנה", שתברך אותה לבוקר טוב ברוסית כשנחלוף על פניה וכך אולי נזכה לתגובה, אשר תלמד אותנו על מקורה.
סברתי לתומי שאם תפנה אליה אישה בשפת אימה, היא תרגיש פחות מאוימת ותשחרר לה חיוך כבוש עם ברכה.
הניסיון הצליח ולא רק שזכינו לברכה, זכינו גם בשמץ חיוך ומאיר רשם לזכותו בסיפוק נקודה.
ביקשתי מלורה שתתלווה אליי למחרת כדי לדובב אותה מעט ולאחר עוד שלוש צעדות איטיות לצידה, נפרש לפני סיפור חייה במלואו.
אנייה, או כפי שכולם כינוה אנוצ'קה נולדה במוסקבה למשפחה יהודית בשלהי מלחמת העולם השנייה. אביה היה מהנדס מתכת שעבד במפעל לייצור תותחים ואימה הייתה מורה למדעים.
המשפחה חייתה בדירת חדר עם מטבח קטן ושירותים משותפים לכל 4 המשפחות בקומה, בבניין ישן ומוזנח במזרחה של העיר. למרות המצב הכלכלי הקשה לא הייתה המשפחה רעבה, כיוון שהאב היה מהנדס נדרש וחבר במפלגה הקומוניסטית וגם האם הרוויחה שכר סביר.
כשהגיעה אנוצ'קה לבית הספר מייד התבלטה ביכולותיה האתלטיות מחד ובאהבה לבלט ומחול מאידך. כך יצא שתוך מספר שנים הייתה חברה בנבחרת ההתעמלות של בית הספר ובלהקת הבלט השכונתית.
לימים התברר שנוכחותה הבולטת הייתה לצנינים בעיני כמה מאלו שהו אמורות להיות חברותיה.
פרק אחד עשר
קפה ורד
מבוא
אני יושב כהרגלי מדי יום בשעה חמש לפנות ערב, בקפה ורד הקרוב לביתי ועוטף את עצמי על עוגת גבינה מיוחדת בטעמה, אשר בית הקפה מנפק לקהל לקוחותיו.
מאז שאשת חיקי הנצחית עזבה לעולם שכולו טוב, נשארתי בודד ונרגן, כועס על עצמי ועל כל העולם.
מאחר והימים הפכו דומים וארוכים והלילות ארוכים אף יותר, החלטתי לפרוס את היום לפעילויות שונות, שיעבירו את היום קל ומעניין, קצת שונה, קצת אחר.
כך, אני ממשיך להשכים מדי בוקר לים, למתוח את אבריי בדרכי לבת ים. כך, אני מקפיד על יציאה לעבודה בכל בוקר בזמן, (לא יאוחר מעשר בבוקר כמובן) וכך אני מקפיד לנחות בקפה ורד לא יאוחר מהשעה חמש, כדי להשמיד עוגת גבינה אחת לפחות עם כוס תה מהביל.
שם אני נתקל לרוב בנשים צעירות הנכנסות ויוצאות, עם המשאב הכי יקר להן, ילדים בוכים. וכך, כשהן מעלות גירה בינן לבין עצמן, אני מעביר את שעותיי בנחת, לבד, או עם חבר פטפטן.
היום לא נראה שונה מימים אחרים, עוגת הגבינה נראתה יפה כמו תמיד, עגלות התינוקות חרקו על לוח העץ בכניסה, אך רעש מטריד מאחורי גרם לי לזקוף את אזני. ניסיתי לחדד את חושיי אך לא הצלחתי להבין על מה מתווכחת החבורה שמאחוריי ולפתע ללא התראה מוקדמת נזרק אחד מהם לכיווני, נחת עם ראשו על שולחני, או ליתר דיוק על צלחת העוגה שאך הוגשה למעני.
אני מביט במבוכה על הפדחת המרוחה, מנסה לעכל את התמונה הסוריאליסטית, של ראש גדול מרוח עם פניו על השולחן, חציו אדום, חציו לבן, צלחת עם שארית עוגת גבינה מתעופפת למרומים כמו טיל גרעיני ולא די לו למסכן שנחבט בשולחני, כשאותה צלחת נושרת על ראשו ופותחת את הגבה שמעל עינו הימנית!
מובן שמעבר להפתעתי נראיתי מוטרד, מעט נרגז, קצת כועס ואולי גם קצת נפחד ואחד הצעירים שהבחין בתגובתי האוטומטית, לאחר שמרח את חברו על שולחני בנון-שלנטיות, שאל בחיוך חצי ציני וחצי מאיים, אם יש לי טענות אליו ואל חבריו, שנראו מוכנים וששים אלי קרב!
אני אולי נראה כמו תיש זקן, אולם קרניי עוד זקורות וכוחי במתניי. החזרתי אליו חיוך ציני וקר, לקחתי את הצלחת הריקה עם שאריות הגבינה והעפתי אותה כמו דיסקוס אל בלוריתו השחצנית ישר. הבחור נמרח לאחור כמו בול עץ, גורר עמו שניים מחבריו לרצפת הפרקט.
התרוממתי מהכיסא וביקשתי בנימוס רב מכל החבורה ששכבה על הגב, להתנדף מהמקום לפני שאני ממטיר עליהם צלחות נוספות ומזעיק את משטרת העיר, או לפחות מזמין להם שמר-טף!!
לא ברור עם הכעס שלי, או גילי המופלג, גרמו לצעירים לסגת מייד, כשהם משאירים מאחור המום, את חברם המרוח, הסובל מדימום!
כשהתפנתה הקבוצה הבטתי סביב, כמה זוגות צעירים חוששים מלהגיב, מספר ילדים נרגשים ושתי קשישות נרגשות עוד יותר. שתי המגישות שנסוגו עד פינות הקפה, התקרבו למקום ושאלו כה יפה, אם אפשר לעזור לקשיש הנרגן, או אולי לנגב לצעיר את הדם.
ביקשתי שיושיבו את הצעיר המוכה בשולחן נפרד ויתנו לו מעט מים קרים. ישטפו את פניו ויראו אם צריך, להזמין עזרה רפואית,
הצעיר דחה את ניסיונות הסיוע ואמר שיוכל להסתדר לבד.
כשהבטתי בפניו לראשונה, ראיתי כי אני מזהה אותו כחיים בן דוד, בנו של שוקי בן דוד המטריח עצמו ברוב הימים לפסוע עמי על חוף הים בין ראשון לבת ים.
חיים שאלתי, אתה רוצה שאתקשר לאבא? הוא הנהן לחיוב ותוך רבע שעה הגיע שוקי, אמר לי תודה ואסף את הבחור לביתו.
שוקי בן דוד
שוקי הוא אקזמפלר מיוחד, אני מכיר אותו מזה עשר שנים בשוטטות הבלתי נלאית שלנו בחוף הים של עירינו העתיקה, הלא היא ראשון לציון.
רוב ימיו עבד כנהג מונית בעירנו העתיקה, כשעיקר פרנסתו באה מעיריית ראשון, שמינתה אותו באופן לא פורמלי לנהג העירייה.
כתוצאה מקשריו הקרובים עם כל בעלי התפקידים, הבכירים וגם פחות, ידע שוקי כמעט כל דבר חשוב ו/או כל דבר עסיסי, שקרה בין כתלי העירייה החל מסוף שנות הששים ועד לימינו אלו כמעט.
מה אם נזכיר את סגן ראש העיר בשנות השבעים, שהחזיק שלוש מזכירות, בשלוש דירות שונות, בעת שהיה לשון המאזניים בעירייה. מה אם ניזכר בגזבר הנמרץ של שנות השמונים, שהעלה את שכרן של שלוש מעובדותיו הצעירות בתמורה לשירותים מיוחדים שהעניקו לו, (עד שאחד הבעלים המקורננים התחיל לחשוד באשתו הצעירה, ששיפרה מאד את תפקודיה במיטה!).
כשנפגשנו על החוף למחרת הודה לי שוקי על העזרה ותוך כדי הליכה אמר לי: שמת לב בוודאי שלאחרונה אינני במיטבי, אינני מחייך ועתים אף נרגן למדי. אני עומד לשתף אותך בסוד שמעטים יודעים, כדי לפרוק את לבי ואולי אף לשמוע עצה טובה.
למרות שחיים בני חלף מזמן על שנת השלושים לחייו, הוא מתקשה להיכנס למסלול חיים מסודר וכך, אירועים מסוג זה שאירע בקפה ורד, הם חזון נפרץ בעולמי הפרטי וקורים לדאבוני הרב מדי כמה חודשים.
העברתי את המונית לבני הצעיר חיים לפני מספר שנים. אולם כמות ההזמנות הישירות מהעירייה פחתה משבוע לשבוע וחיים נאלץ לרדת לזנות, כלומר להפוך לנהג מונית מן המניין, להתחיל ממש לעבוד ולאסוף אנשים מכל קצוות העיר, לכל נקודה שחשקו בה.
בחייו הפרטיים היה לחיים בני הרגל מגונה (לפחות בעיניי חבריו) והוא לנסות ולהעביר מניסיונו המצטבר במיטה, ידע ותרגול לחברות הכי טובות, או לנשים של חבריו.
כמובן שהדבר גרר עליו טרוניות רבות מצד החברים, שחלקם הפכו לאויביו, חלקם נשבעו לנקום בו ולרדוף אותו עד סוף ימיו ובנוסף, כעס גדול ורב מצד החברות והנשים הנשואות שהיו משוכנעות שהן היחידות בחייו. וחשוב מכל, רוב חבריו כבר היו הורים לילד אחד, או שניים ובמוח הקטן שנעוץ להם בין שתי האזנים, התחילו לצוץ בראשם מחשבות על מקור הילד, או הילדים ואיך אני יכול להמשיך לחיות עם "בת זונה בוגדנית כמו אשתי"!
מובן שאורח חייו הלא בריא, אך המרתק של חיים בני גרר מריבות קולניות, ומהלומות הדדיות. עליך לזכור שחיים שלי (אמר בלא מעט גאווה), לא נמנה על הברנשים הקטנים והצנועים. גבהו עומד על 190 ס"מ כשהוא זקוף, זרועותיו מלאות וחסונות ובלוריתו הקצרה בצבע חום, מבליטה מעט את אפו הבולבוסי, הפחוס והשובב, שרואים עליו בבירור שספג כבר מספר מהלומות בעבר בעת קרב, אך למרות מעלליו, לא התקשה לחזור למצבו הקודם, כלומר, להבליט את פניו. וכך חיים בני ממשיך במעלליו, לא נרתע ממריבות ועימותים עם חברים לשעבר ועם אחרים שחששו מחיזוריו. כי חיים לא בחל מלחזר אחר נשים מכל הגילאים שבין עשרים לחמישים!
התמונה השתנתה כשאחד מחבריו פנה לרבנות לבטל את נישואיו והודיע לאשתו בסודי סודות, שהילד איננו שלו והוא מוכן לעבור בדיקות! כמובן שהיא נשבעה בנקיטת חפץ שהילד שלו, אולם היא בשלה והוא בשלו ולבסוף הוכיחו הבדיקות שהיא לא בדיוק דוברת אמת!!!
השמועה זרמה בין כל החברים ועוד עשר בדיקות נערכו במסתרים ובסופו של תהליך ארוך ומייגע, נפרדו הזוגות בקרבות רועשים, עורכי דין התעשרו, נפגעו הילדים.
אך החשוב מכל בסופם של דברים, הפכתי לסבא גאה לעשרה נכדים נהדרים!!!!
לקחתי לגימת מים כדי לעכל את האירוע, שוקי ביקש שלפי שעה לא אפרסם את הידוע.
המשכנו בפסיעה נעימה לכיוון בת ים ושוקי העלה זיכרונות על ימיה העתיקים של העיר, על הגימנסיה הריאלית, שהיא פאר החינוך בארץ ואשר שלושת ילדיו סיימו אותה בהצטיינות ועל אחד מהם אפשר לאמר, שסיים בהצטיינות יתרה!
כך העלינו גירה עד לחזרתנו לחוף הנכים בראשון, שם תמיד המתנו לשמוליק שיוציא את הפינג'אן וירתיח קפה תורכי.
החברים שהתעדכנו על ההרפתקה שעברתי אמש בקפה ורד, ברכו אותי על קור רוחי ונזכרו בימי נעוריהם, כשגם הם היו מעזים לעשות דבר זה ואחר לתפארת עם ישראל ולתועלתם האישית.
לשוקי המליצו החברים שישלח את בנו לקורס קרב מגע, "לא מתאים לבחור גדול וחזק כמו בנך שייזרק כמו סמרטוט" ויפגע בשמך הטוב!
פרק שנים עשר
תאונה מוזרה
מבוא
בימים הנדירים שאינני יוצא בבוקר לים, אני נוהג לפסוע לאורך שדרת בן גוריון בעירנו העתיקה ראשון לציון עד לקאנטרי קלאב של ההסתדרות וחזרה.
המסלול נעים לעין, שזור בעצים, שיחים וגינות נוי, דל במכוניות (במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות) והוא מקביל לכל ארכו לכביש 4 הסואן שנע דרומה וצפונה בין תל אביב לאשדוד ואשקלון וחזרה. כמות המכוניות הנעות בכביש 4 היא אימתנית ולעתים נראית אין סופית. רעש המנועים מגיע לעתים לדציבלים גבוהים והוא מצליח לחדור את שדרת האקליפטוס הנטועה מזה שנים רבות, על גבי הדיונה הרחבה (כ 100 מטר), המפרידה בין עירנו העתיקה לכביש הסואן.
כשאני פוסע מוקדם בבוקר חזרה, בשדרות בן גוריון, ליד חורשת קולומביה שניטעה על ידי תלמידי עירנו העתיקה, לזכר שבעת האסטרונאוטים (כולל אילן רמון שלנו) שנספו בעת כניסת החללית קולומביה לאטמוספרה, אני שומע את נהמת המכוניות הדוהרות בכביש במהירות שלא הייתה מביישת נהגי מרוצים!
לעתים אני חושב מה היה קורה אילו אחת מהמכוניות הדוהרות הייתה מאבדת שליטה ונכנסת בדהרה אל תוך עצי האקליפטוס, אולם אף פעם לא העליתי על דעתי שהמחשבות שלי תהפוכנה לנבואה המגשימה את עצמה כשאני שומע קול פיצוץ אדיר ומזוויע של תאונה בכביש 4 הנמצא כמאה מטרים מערבית לי ומעליי!
נשמעו מספר מכות אדירות של מכוניות הנוסעות במהירות ופוגעות אחת בשנייה, כשהגדולה והחזקה שבהן הייתה כניסת משאית כבדה שלא הצליחה לבלום, באחוריים היפיפיים של מכונית אאודי חדשה, אשר כתוצאה מהמכה צברה תאוצה והמריאה אל על, צפונה, מזרחה מעל צמרות האקליפטוסים, מתעלמת מחוקי הכבידה, שוכחת שהיא מכונית פאר ולא טיל בליסטי.
כל המעוף הנהדר הזה נגלה לעיניי, כשאני נושא את עיניי אל על כדי להבין מהו הבז המפחיד המתקרב אליי. אינני מספיק להגיב ולזוז אפילו מטר אחד ומכונית חדשה נופלת קרוב אליי ואילו לא נטעו תלמידי עירנו העתיקה את חורשת קולומביה 15 שנה קודם, יש להניח שהאאודי הייתה נוטעת אותי עמוק באדמה, בשורה אחת עם העצים בשדרה.
בעת נחיתתה (אם אפשר לקרוא להתרסקות מכונית נחיתה) של המכונית בקצה החורשה, מספר מטרים קטן ממני, היא מצליחה להשלים שתי סלטות נפלאות לפנים, אך איננה צוברת מספיק תאוצה כדי להשלים את השלישית במלואה וכך היא נשארת נטועה על גבה, כשבתוכה אני מבחין בשתי דמויות דוממות.
האחת, ראשה כלפי מטה, אחוזה בכיסא שליד הנהג על ידי חגורת הבטיחות עם מבט מבוהל בעיניים והשנייה, שכנראה הייתה הנהג, נראה שלא הייתה חגורה, ולפיכך הייתה מרוחה על תקרת המכונית ההפוכה, חבולה מכל הכיוונים כשראשה וחלק מאבריה שותתים דם.
אני מתקרב למכונית בזהירות עקב חשש מפיצוץ, מוודא שאיננה מעלה עשן, או נוזלת דלק, פותח את הדלת הימנית הקדמית, משחרר את חגורת הבטיחות ושולף בזהירות אישה צעירה, המומה לחלוטין. תוך כדי פתיחת החגורה אני חש בריח חריף של דלק ומבין שפיצוץ הרכב קרוב משחשבתי.
אני נושא אותה על ידיי מהר ככל האפשר לכיוון גן השעשועים הקרוב, מניח אותה בצל על הדשא, מוריד את חולצתי ומגביה מעט את ראשה מעל הקרקע, לוקח מעט מים מהבקבוק שאתי ומרטיב מעט את שפתיה ואז כשאני שומע אותה נאנחת ומבין שהיא בהכרה חלקית לפחות אני מתקשר למשטרה, מתאר את מיקומי המדויק, מספר בקצרה מה ארע ומבקש אמבולנס בדחיפות.
אני מזדקף על יתדותיי ומתכונן לגשת שנית למכונית, לראות אם יש אפשרות להציל את הגבר. עוד בטרם עברתי מטר אחד, נשמע פיצוץ אדיר מכיוון המכונית ותוך כדי נפילה לאחור מההדף החזק של הפיצוץ אני רואה את המכונית עולה בלהבות ומבין שגם אם הבחור היה בחיים קודם לכן, אין שום סיכוי ששרד את הפיצוץ הנוסף והשריפה בעקבותיו.
התאוששתי וחזרתי לאישה הצעירה ששכבה על הדשא, הרמתי את ראשה ונתתי לה לשתות בזהירות מבקבוק המים שאני נושא עמי בקביעות בעת ההליכה.
עדיין נראתה בהלם מוחלט, עיניה היו עצומות למחצה, כאילו התקשתה לפקוח אותן ופיה שהיה אמור לצעוק, לבכות, או לפחות לדבר, נשאר סגור. לא היה לי ברור אם היא שמעה, או הבחינה בפיצוץ הנוסף ובשריפת המכונית.
הבחנתי שבנס אפילו לא נשרטה, למרות שסביר שחטפה מכות יבשות בעת התאונה ובמיוחד בעת הסלטות הנהדרות שעשתה המכונית לפני נחיתתה.
הסירנה של המשטרה נשמעה מרחוק. שאלתי לשמה והיא השיבה בלחישה לימור. והיכן את גרה לימור? באשדוד השיבה. תרצי שאתקשר לאביך, או לאימך שאלתי? לא, השיבה ופרצה בבכי, אני בורחת מהבית! נשמע לי קצת הזוי, אולם אינני נוהג להתווכח עם אנשים בדרך כלל ואחת כמה וכמה עם אנשים בהלם.
המשטרה תגיע מיד ותצטרכי להשיב להם על הרבה שאלות, אולי מוטב שאני אזמין משהו קרוב לך? היא הכתיבה לי מספר הנייד של אחותה, ביקשה שוב מים ונרדמה, או התעלפה.
דיברתי עם אחותה ותיארתי את המצב. אחותה שהתה בתל אביב באותה עת ואמרה שתגיע לראשון בהקדם. ביקשתי רשות לתת את הטלפון שלה למשטרה ולמגן דוד, כדי שיודיעו לה לאיזה בית חולים לוקחים את אחותה לאשפוז.
המתנתי כחמש, או עשר דקות עד שהתחילה החגיגה במקום עם הופעת ניידת משטרה ומספר דקות נוספות כשהגיע האמבולנס. המקום גודר ופונה מסקרנים. לימור הועלת על אמבולנס. אמבולנס שני הוזעק כדי לאסוף את שרידי הנהג. השוטר שהגיע ראשון לקח את פרטיי ואמר שיזמן אותי לעדות במשטרת ראשון בהקדם.
נהג האמבולנס אמר לי שהוא מפנה את לימור לבית החולים אסף הרופא וכך נפרדתי מהאירוע, או לפחות כך חשבתי.
המרכז הרפואי על שם יצחק שמיר, או בשמו הקודם "אסף הרופא"
חזרתי הבייתה לעיסוקיי הרגילים למרות שהייתי נסער מההרפתקה האחרונה שחוויתי. הינחתי שאקרא בעיתון של מחר תיאור קצר של התאונה.
המתנתי לטלפון מהמשטרה למסירת עדות, אולם להפתעתי, הטלפון הראשון היה מדליה, אחותה של לימור, מבית החולים.
ישראל היא אומרת בהתרגשות, לימור מבקשת ממך שתגיע אליה לביקור מהר ככל האפשר.
היא שוכבת במחלקה האורטופדית בבית החולים אסף הרופא ועוברת בדיקות וצילומים לאבחון כל פגיעה אפשרית בצלעות, או בשלד.
הבטחתי להגיע אחרי הצהריים כשאסיים מספר פגישות ובחמש בדיוק הגעתי למחלקה.
אני נכנס לחדר מספר חמש ועומד המום, החדר מלא באנשים (כנראה קרובי משפחה), אגרטלים מלאי פרחים. במיטה הבודדת בחדר שוכבת אישה צעירה ויפה, לימור.
היא מחוברת לאינפוזיית נוזלים, אך ניכר עליה שהיא חשה הרבה יותר טוב מאשר בפגישתנו הראשונה בבוקר. הצבע חזר ללחייה והעיניים הבריקו מהדמעות.
היא רואה אותי ומחייכת, מתיישבת לאיטה ומבקשת שאתקרב אליה ואז כשאני גוחן אליה, לתת לה נשיקה על הלחי, היא תופסת בצווארי ומצמידה את הלקקן שלה לשלי ונותנת לי נשיקה מצלצלת!
הייתי נבוך מעט, כבר אינני רגיל לנשיקות רטובות בכלל ואחת כמה וכמה מפרגית צעירה, אולם השמחה שלה הייתה אמיתית. היא הציגה אותי בפני כולם ואמרה בפשטות, הבוקר ישראל הציל את חיי ואני אהיה חייבת לו את חיי לעולם.
לאחר מכן פרצה בבכי ונשכבה שנית במיטה.
דליה לחצה את ידי והציגה את עצמה, את בעלה, את אימה ושני אחים נוספים.
האב נפקד ואת חלקו בפרשה למדתי מאוחר יותר.
נפרדתי מהמשפחה והבטחתי ללימור שאגיע לבקר אותה מחר.
למחרת בבוקר סיפרתי לחברה בים על ההרפתקה הגדולה שעברתי ומאיר שאל בציניות אם יש אפשרות שמהרפתקה כזו תהיה לי מאהבת צעירה!
מאהבת בוודאי לא, אולם אני מעריך שלשלושת בניי תתווסף אחות צעירה השבתי.
פרק שלושה עשר
איך להיראות בת 39 כשאת בת ששים?
במסגרת השוטטות האינסופית שלי מדי בוקר על חוף הים של עירנו העתיקה ראשון לציון, אני נתקל מדי פעם בדמויות מעניינות ולפעמים אף מוזרות מעט.
מה עם מוני הדייג, שמחלק כל יום את שלל הדגים מהרשת שלו לכל הדייגים המשליכים חכות ולא מצליחים ברוב הימים להעלות אפילו זנב של דג.
מה עם תרצה המחללת, היושבת באמצע שום מקום בחוף החולי, מחללת כמו החלילן מהמלין ומקבצת סביבה את כל יוני העיר, שבמקרה גם מקבלות ממנה מנות יפות של פרורי לחם.
מה עם אלברט מבת ים, שהולך עם בגד ים בגודל של בול דואר, בחורף ובקיץ, לא סובל מקור, או מחום ורק דואג שהשיזוף שלו יהיה מחולק שווה בשווה בין כל אבריו.
אחת הדמויות החריגות והיפות שאני מאד נהנה לשזוף עליה את עיניי, היא בלה גרינשטיין, בלונדינית אמיתית תוצרת ברית המועצות לשעבר, המצליחה לשרוף כל בוקר עשרה קילומטרים, במהירות שלא מביישת שום אתלט צעיר, לפני שהיא פורשת מחייכת ומנצחת, מכל המעריצים בחוף.
בלה זו בנויה לתלפיות ועל פניה וגופה לא ניכרות שנותיה. שערה בלונדיני במקורו, למרות שהיום הוא מקבל תמיכה קבועה מהספר. גובהה מתקרב ל 180 ס"מ וכיוון שהיא הולכת ורצה זקופה, היא נראית אף גבוהה יותר. החזה שלה נראה בשל ומתנועע בקלילות בזמן הריצה. ניכר בו שהוא ארוז היטב ושחוקי הכבידה משפיעים עליו מעט יחסית.
בטנה שטוחה לחלוטין וניכר בה שהיא שומרת גם על הנכס הזה בקפידה. רגליה ארוכות, ללא חתימת שיער והן נתמכות באגן ירכיים נפלא, אשר לא מסגיר את שלושת הלידות שעברה. הישבן מחוטב כמו אצל דוגמניות צמרת ואם אספר לכם מה גילה, כנראה שלא תאמינו לי, כפי שלא האמינו גם חבריי הקבועים, לאחר שהצלחתי להביאה לכוס קפה על האש עם כל החבורה (הרגל שאנחנו מקפידים עליו שלוש פעמים בשבוע לפחות).
מאיר אמר שמתחשק לו לשאול אותה מספר שאלות על חוקי הפיזיקה, אך סירב לפרט מתוך צניעות. שמוליק אמר שבימים הטובים שלו, לפני חמישים שנה, היה מצטרף אליה לריצה בשמחה כל בוקר.
מנו טוענת שאף פעם לא היו לשמוליק ימים טובים בתחום הספורט והריצה היחידה שהיא זוכרת הייתה בתקופה בה חיזר אחריה והתחרה בגוסטב ידידו.
מזי טוענת שזה לא פייר שאנחנו מזמינים נערות צעירות מיובאות מרוסיה לשתיית קפה על הבוקר וניכר בנו שאנו מתחילים לזלזל בנשים הוותיקות, הצועדות אתנו מדי בוקר. כשסיפרתי לה בחיוך קל מתחת השפם, שבלה קרובה מאד לגילה, סירבה להאמין.
דורון שנוהג לצטט מדברי חז"ל אמר, למרות שעיניי לא שבעות מלראות את הדגם המשופר ששלפת לנו מהים, הרי יש לי חשש לגבי הכשרות של המודל וחנה אשתי עלולה לזרוק אותי מהבית, אם רק תשמע שהוא תוצרת סובייטית!
כך או אחרת, כולם קיבלו אותה בחיוך, מי בחיוך מר, מי בחיוך מתוק (כמו לורה) מי בשמחה גלויה (כמו רוב הקשישים) ומי בקנאה בלתי מוסווית.
בלה שנהנתה לשבת אתנו, ללגום קפה ולהתבדח, התעלמה מהמבטים החודרים של הקהל, כמו הייתה רגילה להם מזה שנים, הודתה לנו על האירוח וביקשה ממני ללוות אותה לכיוון הרכב שלה, שלהפתעתי היה זהה לרכב שלי, ג'יפ יונדאי טוסון.
החלפנו טלפונים וביקשתי ממנה רשות להתקשר כדי להעמיק מעט את הקשר בינינו, כי למרות גילי המופלג, עדיין יש לי טעם בנשים ובלה בוודאי הייתה שווה עיון נוסף!
בימים הבאים חלפנו אחד ליד השנייה בחיוך, המהירות שלה לא אפשרה אפילו החלפת מילה ורק לקראת סוף השבוע התקשרתי בערב והזמנתי אותה לקפה.
בלה גרינשטיין
בלה עלתה ארצה עם בעלה, שלושת ילדיה ועוד כמה מבני משפחתה בשנת 1990.
כיוון שהייתה מהנדסת מכונות, לא התקשתה להשיג עבודה ומייד לאחר השלמת לימודי העברית באולפן, התחילה לעבוד במוסך המרכזי של חברת מאיר, יבואנית וולוו.
במקביל לעבודתה המשיכה בלה לעסוק בפעילות ספורטיבית, במיוחד ריצה והתעמלות על מכשירים. משום מה היה ברור לי שבלה חייבת להיות מהירה, אחרת שלל המחזרים והמטרידים לא היה מניח לה לרגע אחד. ניכר על בלה שהיא נהנית מאד מתשומת הלב שהיא מקבלת, אך למרות זאת שומרת דיסטנס מרוב הקהל.
מתוך דברייך אני נכנס לדבריה, את נמצאת היום באמצע שנות הששים לחייך ואני מתקשה לקבל את הגיל הזה, מאחר ואינך נראית יותר מאישה בת 39!
ידידי היקר היא עונה לי, אני מתקרבת לשבעים ונראית כמו שאני נראית מכמה סיבות:
-
אני מקפידה מאד על תזונה נכונה.
-
אני ממשיכה בפעילות ספורטיבית יומית, כפי שבוודאי ראית בפגישותינו החטופות לאורך הים.
-
ובנוסף, אני עומדת להפתיע אותך, אני משתדלת לקיים יחסי מין מדי יום!
כמובן שבלעתי לא מעט רוק, אך ניסיתי לשמור על מראה רגוע ושאלתי, האם בעלך עומד בקצב שלך?
לא, השיבה, כבר מזמן שאני מקיימת קשרים אינטימיים עם שני גברים נוספים, כל אחד יומיים בשבוע. האם מותר לדעת את גילם? כן, אחד חגג אתי חמישים במשך שעתיים רצופות בשבוע שעבר והשני, שמתקרב לששים, עדיין שומר על תפקוד יפה לכל הדעות.
ומה אומר בעלך שאלתי?
כשבעלי החל לזייף והוריד את כמות הפעילות בינינו, אמרתי לו שיתכן מאד ואני מתחילה לשעמם אותו ולפי כך אני מאשרת לו לקיים יחסים עם נשים אחרות ובלבד שסוף השבוע ישמר תמיד עבורי.
מאז איננו שואלים אחד את השני על הפעילות בשעות הפנאי, גם מפני ששנינו עדיין עובדים ומגיעים הבייתה סביב שש בערב וגם מפני שאת רוב הפגישות האינטימיות שלי אני נוהגת לקיים בהפסקות הצהריים שלי.
וכמה זמן את כבר מקיימת אורח חיים מודרני שכזה שאלתי?
קרוב לעשר שנים. מערכת היחסים שלי עם כל אחד מהשלושה היא נהדרת ותורמת לזוגיות של בעלי ושלי וכפי שאני יודעת גם לזוגיות של בני הזוג הצעירים שלי.
ומה לדעתך הוא השומר הטוב ביותר על הרגשתך ועל מראך שאלתי?
הסקס ברמה הנפשית, הספורט ברמת מבנה הגוף והתזונה, שמונעת ממני לעלות במשקל ולחלות.
האם היית ממליצה לקשיש כמוני על המתכון המנצח שלך?
לא ולא ענתה ללא היסוס.
-
אינני חושבת שאתה מסוגל לקיים מערכת יחסים בריאה עם שלוש נשים!
-
אינני חושבת שאתה יכול להגביר בגילך את הפעילות הספורטיבית.
-
אני ממליצה מאד שתשפר את התזונה שלך ותוריד במשקל.
-
אם תצליח בסעיף ג, יש סיכוי קלוש שתוכל להגביר את פעילותך הספורטיבית.
-
אם תעמוד בסעיף ג ובסעיף ב, אולי אמצא לך מקום כמחליף, כשאחד המאהבים שלי ייצא לחול, או יתחיל לזייף!
נפרדנו בחיוך, הבטחתי לכתוב לה שירים מדי פעם כדי לשמור על הקשר הידידותי בינינו.
פרק ארבעה עשר
פנחס הגדול
אחד מהפוסעים הקבועים בטיולי הבוקר המרתקים שלנו בחוף הים של עירנו העתיקה ראשון לציון, הוא פנחס הגדול. הכינוי גדול ניתן לו עוד בבית הספר, כשהיה גבוה בראש מכל שאר תלמידי הכיתה ויותר מכך, דאג לגמד כל התפתחות אתלטית של כל נער צעיר אחר, אשר ניסה להתבלט בשיעורי הספורט. לימים, התמתנה קומתו והוא נתקע בגובה המכובד של 192 ס"מ כשהוא עומד זקוף. מדי פעם היה מזכיר לי בשקט שבגיל 20 בעת שירותו הצבאי הגיע עד 195 ס"מ. כל זאת כמובן לפני שהבטן החלה לצמוח ויחד עם חוקי הגרביטציה גררה אותו מספר סנטימטרים כלפי מטה, בערך מה שקרה לכולנו. כך או אחרת, 192 ס"מ הוא גובה נכבד מאד שתמיד היה מושך את תשומת ליבן של הנערות בימים הטובים ההם, וזאת למגינת ליבם של חלק מחבריו. גם היום עיני החדות תופסת מדי פעם מבטים של נשים מבוגרות יותר, הפוסעות מעדנות על הטיילת, אשר מתקשות להסיר את עיניהן ממנו. כיון שפנחס כבר מזמן אינו ינוקה, הוא מגיע איפה כל בוקר, מסורק כהלכה, מגולח למשעי ומוכן לציד.
לפיכך לא הופתעתי יום אחד מהקריאה "פנחס", כשמולנו נעצרת אישה צעירה יחסית, הנראית כאחת שעוד לא מגרדת את החמישים ואשר נתוניה עשויים לאתגר גברים בגילאים המתאימים ולמשוך מבטים פוחזים גם של אנשים בגילנו המופלג.
פנחס, שנראה נבוך מעט, הסביר לי בהמשך שרותי, הייתה חברתה הטובה של בתו הגדולה עוד מימי בית הספר ואפילו אולגה אשתו היפה חיבבה אותה מאד.
הבנתי שאני צריך להגביר את הקצב, כדי שהשניים יוכלו להשלים חסרים משלושים שנות הנתק האחרונות. הנחתי שפנחס יעדכן אותי בימים הקרובים, כמו שהיה מעדכן אותי תמיד כשהיה מוצא איזו פרגית צעירה, או תרנגולת בשלה יותר.
במשך שבוע נעדר הגבר, וכשהגיע, משך אותי מייד לצעידה מהירה, כדי לנתק מגע, או קרבה מכל אוזן קשבת בסביבה, עד שכמעט והוציא נשמתי.
כשהחליט שאין אוזניים נוספות לכותל פתח את פיו.
רותי סיפרה לי אמר, שעוד מימי נעוריה בתיכון הייתה מאוהבת בי. בכל הזדמנות שיכלה ביקרה את בתי בתיה בביתנו ולעתים אף נשארה לאכול אתנו ארוחת ערב. אני באותם הימים הייתי כזכור לך נהג אגד ועבדתי שעות מטורפות, כך שלא הצלחתי לקלוט את חיוכיה הרומזים והנבוכים של הנערה הצעירה.
לימים, עשתה רותי מה שעושות כולן והתחתנה, כמו גם בתיה בתי וכמו שאר ילדיי בהמשך, עד שלפני שנה, כששני ילדיה התאומים סיימו את הצבא וחצו את גיל עשרים ואחת, החליטה רותי לעשות הפרדת כוחות ולהיפרד מבעלה הוותיק עמוס, כדי לנסות לבנות לעצמה חיים חדשים, חיים עצמאיים יותר ובוודאי מעניינים יותר. רותי עובדת כמנהלת משרד עורכי דין גדול מזה עשרים שנה, עם מעמד מכובד והכנסה מכובדת עוד יותר.
מתברר שהפגישה המקרית בחוף הים, לא הייתה מקרית כלל, כמו שאמי זיכרונה לברכה נהגה לומר: "אם במקרה יקרה מקרה, אז המקרה אינו מקרה"! כך, כשהוציאה עצמה רותי לחופשי, החליטה שבטרם תתפנה לסיבוב שני, עליה לנסות להשלים את חלום נעוריה ולפיכך, חיפשה אותי. כששמעה מחברים על ההרגל המגונה שלי לשוטט בים, החליטה לעשות מעשה, שמה שעון מעורר ובאה ללקט אותי מהחוף.
כדי לא לעורר ציפיות מיותרות וכיון שאני מחשיב את עצמי לאדם ישר, הסברתי לה שאני אדם נשוי, שחי בשלום עם זוגתו, שאיננו יכול לחזור בשעה תשע מהים ולצאת לבלות בלא דיווח מפורט ומדוקדק לאשתו להיכן ולמה.
אני חשבתי על רעיון יצירתי יותר השיבה לי רותי.
במקום לצאת כל בוקר לים להזיע ולהתעמל, תבוא לבקר בביתי בנס ציונה ואני אדאג לך להתעמלות מהזן המשובח ביותר ומובטחני, שלא תתאכזב!
ומהי כתובתך המדויקת יקירתי שאלתי? נס ציונה, רחוב העצמאות 10. דירת קרקע יפה, עשר דקות נסיעה מראשון לגן עדן!
ואת בטוחה שאת מעוניינת להתחיל בשיעורי התעמלות עם סוס יאור קשיש כמוני?
אני חולמת על זה כבר שנים רבות ענתה לי, אשמח להפוך את הפנטזיות שלי מגיל הנעורים להרפתקה אמיתית!
קיבלתי ממנה כרטיס ביקור הכולל טלפונים, כתובת מייל ויותר.
הרמתי מייד טלפון לידידי דוקטור מורדוך, הרופא הוותיק בגמלאות של קואופרטיב אגד וביקשתי ממנו שירשום לי מרשם קבוע לוויאגרה. עברתי בסופרפארם, רכשתי את עזרי האימון הנדרשים וחזרתי הבייתה.
למחרת יצאתי עם מעט חרדות בלב לנס ציונה. רותי קיבלה אותי בדירתה היפה, הכינה לי קפה והתחילה לפשוט את בגדי מעליי. התביישתי מעט על כרסי הנפולה, אך עזרתי לה לפשוט את בגדיה. התברר שהמשימה שלי הייתה קלה משחשבתי. להפתעתי לא לבשה רותי מתחת לשמלה דבר. חיבקתי אותה בחום והיא התחילה לפנק אותי בצורה נפלאה ועדינה, שהזכירה לי את ימי תאילנד העליזים! אינני יכול ואינני רוצה לפרט, אך לא עברו שתי דקות והוויאגרה החזירה אותי לגבר שהייתי, בטחוני שב אליי, ידי הפכו קלות תנועה כך, שגם אני יכולתי לענג ולפנק אותה כראוי.
אחרי שעה השלמנו סיבוב שני ואני הרגשתי שאני נמצא ברקיע השביעי. נפרדנו בנשיקה וחיוך עד למחרת.
הקשר היומי היה מדהים, רותי נראתה מאושרת, קשקשנו על העבר, אך היינו מרוכזים זו בזה, כלומר בהווה ואני תהיתי לעצמי, כמה זמן הטוב הזה יימשך? כמה זמן ייקח לה להבין שאני מעבר לשיאי, מעל גיל 70 ויותר מכך, שאין לי שום כוונה לפרק את נשואיי! בכל מקרה החלטתי לעשות מאמץ ולהוריד במשקל.
השבוע אני בחופשת מחזור כך, שאוכל לצעוד אתך כל יום. מה שברור, כל עוד היא תרצה בי, אם כהרפתקה, או אם כמימוש הפנטזיות שלה, אני לרשותה.
בחודשים הבאים נכנסנו למעין רוטינה, שלושה שבועות היעדרות, שבוע של צעידה עם החברים ולפעמים אפילו היו פנחס ורותי מגיעים לצעידה במשותף. ופתאום הבחור נעדר ואיננו מראה את אפו בים במשך חודשיים. הנחתי שהוא ממשיך את הרפתקת החיים שלו, מבקר בקביעות אצל רותי עם זר פרחים, או בלעדיו. אולם משעברו חודשיים נוספים והבחור לא הופיע בים, התחלתי לדאוג וכשחזרתי באחד הימים הבייתה צלצלתי אליו.
פנחס ענה לי בקול חלש ושאל לשלומי. אני בסדר עניתי, אך מה אתך לעזאזל? אל תשאל, עברתי התקף לב לפני כחודש, שכבתי שבועיים בטיפול נמרץ לאחר שעשו לי ניתוח מעקפים, הייתי קרוב מאד להחזרת ציוד, אך התאוששתי לאיטי. עכשיו אני נמצא במלון בבת ים מטעם קופת חולים, מצפה לשיפור בהרגשה שלי ולהחלמה. תבוא לבקר מחר ביקש.
למחרת באתי למלון ומצאתי את פנחס יושב בחלוק בית קל בלובי ומצפה לי. הכרס נעלמה לחלוטין, הראש נראה כפוף מעט, הפנים נראו חיוורות ופנחס התקשה לעמוד על יתדותיו. יצאנו לטייל מעט בטיילת הבת ימית, אך מהר למדי, נאלצנו לשבת לנוח על הספסל.
עכשיו אני יכול להמשיך ולספר לך על רצף ההרפתקאות שעברתי.
רותי ואני המשכנו בפגישות הבוקר היומיות שלנו. ירדנו לפעם אחת ביום, ובהמשך לשלוש פעמים בשבוע, כמות ואיכות שכבר מזמן שכחתי מתי חוויתי אותן בבית. מאד נהנינו מהחברה המשותפת והיה נראה שלמרות שלא דיברנו על המשכיות, התחלנו להתרגל לזוגיות המוזרה, לתנאים המוזרים ולאווירה הנפלאה שחשנו שנינו.
כנראה שגם בבית שידרתי יותר חיוניות, חייכתי יותר, ניסיתי לעזור לאשתי אולגה יותר ולהפתעתי הרבה, החיוניות דבקה גם באשתי, אשר לא התביישה לחזר אחריי וכך יצא שאחרי למעלה משנה שלא קיימנו יחסים כלל, חזרנו אשתי ואני למעין ירח דבש מחודש.
מדי פעם נאלצתי לקיים באותו יום סקס מרענן בבוקר וסקס מעייף אחרי הצהריים, או בערב.
ניסיתי להוריד מעט את הקצב בבית, אך אשתי התעקשה וטענה שהיא מרגישה ממש בפריחה מחודשת במערכת היחסים שלנו והיא אינה רוצה לפגוע בה.
באחד הערבים הרומנטיים בבית, עלתה עליי אשתי וממש עם החדירה הרגשתי חולשה נוראה וקושי גדול בנשימה. לחשתי לה בשארית כוחותיי שאינני יכול לנשום והתעלפתי.
התעוררתי בבית חולים לאחר שבוע, כשאני מחובר לצינורות, חוטים ומחטים בכל החורים האפשריים בגוף. התברר שעברתי ניתוח מעקפים, שבמהלכו ולאחריו הייתי מורדם ומונשם.
מאז אשתי וילדיי מבקרים את הסמרטוט, כלומר אותי מדי יום ואני מרגיש שאני מתאושש באיטיות וחוזר לעצמי. הרופא אומר שאהיה מנוע מפעילות ספורטיבית בזמן הקרוב, אך חשוב שבעוד חודש אחזור לפעילות מינית מסודרת.
אולם בזאת לא תמו תלאותיי. רותי שאיבדה אתי קשר ניסתה להתקשר אליי לנייד, אשר באותה עת עבר לשליטתה של אשתי, שניסתה ככל יכולתה לענות על טלפונים של חברים ומשפחה.
אולגה אשתי שואלת מי מדבר, זאת רותי, היכן פנחס היא שואלת? ואשתי שואלת כמו יהודייה טובה ומי את? אני רותי, חברה וותיקה. לא ידעתי שיש לבעלי חברות בכלל וחברה וותיקה בפרט. אני מנחשת שאת החברה של פנחס שעבורה הוא קיבל מרשם של ויאגרה מדוקטור מורדוך!
רותי ניתקה מיד את השיחה, אבל אשתי שחיברה אחד ועוד החלה לחשוד שיש כאן קשר מעבר לידידות. את השלמת החסר קיבלה באקראי מדוקטור מורדוך.
מתברר שדוקטור מורדוך שהיה מהראשונים שבאו לבקר אותי לאחר ניתוח המעקפים, פגש את אשתי ובשיחה שהתפתחה ביניהם שאל האם כדורי הוויאגרה שרשמתי לפנחס שיפרו את הקשר המיני ביניכם. אכן דוקטור הם שיפרו מאד, עד כדי כך שבאמצע הסקס פנחס קיבל התקף לב. מתי התחלת לספק לפנחס כדורי וויאגרה שאלה אשתי? והרופא שהיה מיודד גם איתה אמר לתומו, לפני כחודשיים. אולגה שהריחה שמשהו איננו כשורה, הבינה במהירות שהכדורים לא נקנו עבורה, או לפחות לא רק עבורה!
אולגה לא המתינה שאתאושש לחלוטין ובאחד הביקורים שלה החלה לשטוף אותי על ההרפתקה שלי עם האישה ההיא! דע לך שזה לא יעבור לך בשלום ואם לא הייתה מחובר עכשיו לצנרת ולאינפוזיות הייתי הורגת אותך על המקום אמרה לי. בימים הקרובים אני מתכוונת לארגן לי מספר הרפתקאות וכנראה שהראשונה שבהם תהיה עם החברים שלך בים!
כבר ביום ראשון שלאחר מכן, אנחנו פוגשים את אולגה על מסלול ההליכה. מכנסיים קצרים, חולצה הדוקה שמבליטה כל מה שצריך וחיוך רחב על השפתיים.
כשחזרנו ממסלול ההליכה ומהעבודה על המכשירים, הצטרפה אולגה לקפה עם כל הקבוצה, כאילו נולדה בה. ביקשה משמוליק קפה שחור, חייכה אל כל הגברים בקבוצה וביקשה לדעת את שמם ומצבם המשפחתי.
שמי אולגה ואני אשתו של פנחס הגדול היא אמרה. פנחס, כפי ששמעתם בוודאי, נמצא בבית בשלבי החלמה מניתוח מעקפים ואני מניחה שיגיע רק בעוד מספר חודשים. כדי שלא תרגישו בחסרון משפחת משיח, החלטתי לצעוד עמכם.
בימים הבאים התברר לנו שאולגה היא פטפטנית עם רקורד מוכח. היא ניהלה שיחות עומק עם כולנו, חייכה אל כולנו, לקחה טלפונים מכולנו והבטיחה לחזור אל כולנו בטלפון.
בנוסף, לא התביישה לפלרטט עם אנשים מזדמנים שנתקלו בה באקראי, כך שבתוך חודש אחד, אפשר היה לקרוא לה – אולגה כל הארץ.
כמובן שלא ידענו אילו פגישות יצאו לפועל, אך משיחה טלפונית עם פנחס הבנתי שהתחילה לצאת בערב לפגישות, בלי לדווח לו לאן ממתי ועד מתי.
בבקרים המשיכה להגיע לים. הים מצא חן בעיניה, החבורה גם כן הייתה לרוחה, ונראה היה לנו שהיא הופכת לאחת מאתנו. איש מלבדי לא ידע על איומיה, כוונותיה והרפתקאותיה.
אחרי שלושה חודשים הצטרף שוב פנחס להליכות הבוקר. במודע בחר שלא ללכת עם אשתו, כיוון שטען שלא יוכל לעמוד בקצב שלה.
הוא סיפר לי כי אשתו נראית נפלא, מרגישה נפלא ומנהלת מערכת יחסים עם גבר הצעיר ממנה בעשר, או חמש עשרה שנה, וכי לא חזרה לקיים עמו יחסים.
אחרי שהתפוצצה הפרשה בבית, הרמתי טלפון לרותי. סיפרתי לה את כל מה שקרה, ביקשתי סליחה על אי יכולתי לספר לה בזמן ושאלתי אותה אם נוכל להיפגש מעת לעת, למרות הניתוח שעברתי.
רותי שאלה אותי אם כעת נוכל לבנות מערכת יחסים בריאה יותר, עם ראייה לעתיד ועניתי לה שקיבלתי אחריות מהרופא על הלב לחמש עשרה שנה ואם התקופה הזו מספיקה לך, אני לרשותך.
היום הולכות אתנו בים שתי משפחות מקבוצת משיח, פנחס משיח עם רותי, שמזמן כבר הפכה להיות המשיח שלו, אשר חיים בנס ציונה, בדירתה של רותי. וכן אולגה משיח עם בן זוגה הצעיר עודד, שבחודש הבא ימלאו לו ששים, שחיים בדירה הישנה של משפחת משיח בראשון לציון.
פרק 15
צונאמי
עירייה מסודרת כמו עיריית עירנו העתיקה ראשון לציון, איננה שוכחת לציין לכל הנופשים והמבלים בחופה הקצר והמטופח של העיר, מסלול בריחה לגבעות הקרובות, למקרה שרעידת אדמה קטלנית בים התיכון ובעקבותיה צונאמי קטלני אף יותר, יפקדו את חוף הים בעירנו.
ייתכן שגם בטיילת הארוכה של בת ים, צפונית לעירנו העתיקה, מוסתר שלט מסוג זה, אולם עד היום לא הצלחתי לראות אותו במו עיניי.
ועליכם לדעת שאורך חוף הים של בת-ים הוא נכבד מאד ומגיע ל 3.5 קילומטר, בעוד שחוף הים בעירנו העתיקה ראשון לציון, עם כל התוספות האחרונות שהשלמנו מדרום, לאחר שסיפחנו נתח חוף שהיה שייך במקורו לבסיס הצבאי, איננו מצליח להשלים אפילו קילומטר אחד.
בימים קרים אלו בהם אנחנו משתדלים להקפיד על הליכה סדירה ועל חיזוק שרירינו המתדלדלים, אני נוהג לעצור במהלך הדרך חזרה מבת ים, ברחבת מתקני הספורט שליד מסעדת הדגים "תאיו", לעלות על מספר מכשירים (במיוחד מכשיר החתירה) ולטחון את עצמי לדעת, עד שעשן יוצא מנחיריי ושריריי הדואבים צועקים הצילו!
אז אני מרפה לאיטי, עובר לתרגילי שחרור, מפטפט עם כמה משוגעים מסוגי, לוגם מבקבוק המים הצמוד אליי ומתכונן לפסוע חזרה לקפה על האש שממתין לי בחוף הנכים של ראשון לציון, שם מרתיח ידידי הנכבד מר שמואל כהן מים לקפה. הקפה מפורסם בטעמו הטוב ומצליח לקבץ מדי יומיים, בכל הימים הבלתי זוגיים כעשרים קשישות וקשישים, המסיימים צעדה על הטיילת, או לאורך חוף הים ונהנים לשתות וללהג על ענייני דיומא.
היום במקרה עצרה במתקני הספורט שליד מסעדת תאיו מאשה ידידתי מסיביר, הנושקת ל 70, אך נראית צעירה בעשור אחד פחות.
כיוון שעצרה מלכת וכיוון שלפני חמש דקות סיימתי את תרגיליי, כיוון שחייכה עם שיניים כל כך יפות ואני השבתי בחיוך כפול עם שיניים יפות הרבה פחות, התיישבנו על הספסל לחמש דקות של השלמת פערים.
ישבנו על הספסלים הקטנים אחד מול השנייה, כשמשמאלי, מסעדת תאיו שטרם נפתחה, מאחורי, גבעת חול שהפכה לגן מדורג וירוק על ידי עיריית בת ים, מימיני, מתקני הספורט וקדימה, מערבה, הים הנפלא, הנושק כמעט כל בוקר את מסענו מעירנו העתיקה ראשון לציון, לבת ים וחזרה.
היא סיפרה לי על בתה שילדה את נכדתה השנייה בארצות הברית וכמה היא מתגעגעת לפגוש אותן, אני סיפרתי על בני שעושה חייל באירופה ואשר מתקשה לבקר בארץ בגלל הקורונה.
כיוון שישבה עם גבה לים וכיוון שחייכה כל כך יפה, לא התאפקתי ונעצתי בה מבט חודר עם חיוך ממזרי.
תוך כדי נעיצת עיניי בחיטוביה, שגם היום אינם מביישים נשים צעירות, תוך כדי חיוך ממזרי שנדלק על פניי, אני מרגיש שהים מתרחק לאיטו מאתנו. תחילה אני חושב שגופה התמיר בלבל עליי את דעתי והפוקוס בעיניי נפגע! אולם תוך כדי מחשבה וניתוח הנתונים אני נזכר במספר רעידות אדמה שפקדו את אזורנו בימים האחרונים ואני מבקש ממאשה שתסתובב לכיוון הים. למרות שלא הבינה את הסיבה, היא הסבה מבטה לאחור ומייד אחר כך סובבה את כל גופה, נעמדה כשעיניה לכיוון הים וגם היא נראה שלא הצליחה לקלוט את גודל האירוע!
מאשה, שימי לב, הים מתרחק מאתנו, רוב הסיכויים שאנחנו לפני צונאמי קטלני!
אנחנו מביטים לים, מספר האנשים הצועדים על הטיילת המקבילה לחוף ועל החוף עצמו בחורף הנוכחי הקר בצורה חריגה, הוא קטן, כך שמספר הסקרניים המתקרבים לים מהטיילת, אינו עולה על חמישה, שהם חמישה מטומטמים יותר מדי!
החוף סגור, ללא מציל, או מערכת הגנה, או מערכת כריזה כל שהיא ונראה שכל הסקרנים, המתקבצים בטיילת ומתחילים ללכת לכיוון הים, אינם זוכרים את הפתגם "הסקרנות הרגה את החתול"! לא נראה שהפנימו את הסכנה שכולנו נמצאים בה, אם בגלל חוסר ידע על צונאמי, אם בגלל שבישראל מעולם לא היה צונאמי ואם בגלל סקרנות גרידה! נראה שהם עומדים ליפול אל מלכודת הפתאים הנקראת שפל גדול, או נסיגת הים לאחור! ואז אני נזכר בציטוט מהמקורות האומר: "במקום שאין איש, היה איש!"
אני מזנק אל המסלול לכיוון הים וצועק בכל גרוני, צ ו נ א מ י !!
לפנות במהירות את החוף ולעלות על הגבעה הירוקה שמאחורינו, בתקווה שגובהה יספק לנו מקלט מהגלים הגבוהים הצפויים לבוא בכל רגע.
אני מבקש ממאשה, שתפנה את כל הצועדים על הטיילת וכל הפעילים על מכשירי הספורט השונים לכיוון המדרגות המטפסות על הגבעה שמאחרי מסעדת תאיו ובלי להמתין לתשובתה אני מזנק בריצה אל החול לכיוון הים, מנסה לעצור מספר הולכי רגל אטומים, השקועים בעצמם וכמה בודדים אחרים, המהופנטים מהמחזה המרהיב של זחילת הים לאחור, ונראה שנצמדו למקום בו לפני שתי דקות היה חוף מלא בגלי ים ועכשיו הוא נסוג באיטיות לאחור, סוחף עמו חול ואבנים ומספר להקות של דגים קטנים, שלא הצליחו להתאפס על השדה המגנטי.
עופו מכאן במהירות אני צועק, הים עדיין נסוג, אולם בתוך דקות ספורות הוא יעוט עלינו ויבלע אותנו בלא הנד עפעף!
לא נראה לי שהרשמתי אותם ועברתי לקללות ואיומים. בני זונות מטומטמים, בגלל אפסים כמוכם אני אטבע בים. אם אינכם מפנים את המקום, אני דואג לפרק אתכם ולהזמין אמבולנס לפנותכם!
תראו, תראו מי מדבר, אתה זקן, נראה כמו מתושלח כשהגיע לגיל תשע מאות! אתה חושב שאתה עוד יכול להרביץ? אני נראה צעיר ממך בשלושים שנה לפחות ואינני חושש לא ממך, לא מהצונמי ולא מאלוהים!!!
התקרבתי אליו במבט מאיים ואמרתי לו: אין ספק שרמת המשכל שלך נמוכה, אחרת ולו מטעמי נימוס היית מבקש ממני סליחה ומתחיל להזיז את ישבנך מזרחה.
אינני מתכוון להטריד את עצמי בגלל ייצור אטום וטיפש כמוך, שמור על עצמך לבד.
אספתי שתי גברות ובחור צעיר שהקשיבו לי ופניתי מזרחה, הבחור הנעלב בא מאחורי ודחף אותי לכיוון החול. לא תקרא לי מטומטם אמר ולא תתייחס אליי בחוסר כבוד, למרות שאתה נראה קשיש אני מתכוון לכבד אותך בסנוקרת כדי להחזיר את לשונך למקומה הטבעי.
התרוממתי מהחול, הפתעתי אותו בקלות, עם אגודל קשיחה לכיוון מפתח הלב, הוצאתי מעט אוויר מריאותיו, ניצלתי את אבדן שיווי המשקל שלו וסובבתי אותו לכיוון הים. המים החלו לחזור לכיוונינו והיה ברור לכולנו שאם לא נצליח לעבור את 100 המטר בחול ומאה מטר נוספים על הגבעה, לא נספיק כבר שום דבר בחיינו.
אחזתי בידו והתחלתי לרוץ. הבחור התאושש, משך את ידו מידי בשאת נפש ורץ במהירות לכיוון הגבעה, כשהוא עוקף אותי בקלות.
הגענו שישה אנשים לגבעה, מאשה ואני חסרי נשימה לחלוטין ומספר צעירים עם שאריות אוויר, אך הלומי קרב למחצה.
המים התקרבו לעברנו בלחישה מאיימת ובתנופה אדירה, כשגובה הגלים המתקרבים נראה כשלושים מטר. בתוך דקה נבלעו סוכות המצילים לאורך החוף, מסעדת תאיו נעלמה תחת עשרה מטר לפחות של גלים דורסניים, כל הביתנים בטווח הנראה לעין לאורך הטיילת נעלמו תחת המים, שהמשיכו להסתער לכיוון מזרח, בולעים את כל המכוניות בחנייה שליד המסעדה, מזנקים במעלה הגבעה שהייתה ירוקה עקב גשמי החורף ומאיימים להטביע גם אותנו, למרות שהגענו חסרי אויר לחלוטין לגדר המקיפה את ראש הגבעה. קצף מבהיל מהגל האחרון השפריץ על כולנו והיה כמעט ברור שאם לא נצליח לטפס על הגדר, או לפרוץ אותה, נמעך עליה עם הגל הבא. ביקשתי מהבחור הצעיר שהתעמת אתי קודם, שילך לאורך הגדר לכיוון ראשון ויחפש פרצה. אני פניתי לכיוון הנגדי ושאר האנשים נשארו במקומם.
100 מטר דרומה, לכיוון ראשון לציון נמצאה הפירצה המיוחלת בגדר, שנבעה מוואדי שנוצר במהלך החורף עקב הגשמים. את הגדר עברנו כולנו בזחילה והמשכנו בטיפוס איטי ותלול במעלה הגבעה, שהייתה גבוהה בעשרה מטרים לפחות מהדרך שנמתחה לאורך הגדר.
עמדתי בפני דילמה גדולה, היינו קבוצה של עשרה אנשים בערך, אשר הצטופפה בפיק האחרון של הגבעה, שעדיין לא כוסה במים.
אם יגיע גל צונאמי נוסף, יש סיכוי גדול שיגרוף את כולנו למעמקי הים. מאידך, אם נמשיך מזרחה, אנחנו יורדים מצידה השני של הגבעה ושם אין היכן להסתתר, אם הגלים יעברו את הגבעה, רוב הסיכויים שהם ישטפו את אזורי הבנייה החדשים, את החניון הגדול של האוטובוסים וכנראה שגם חצי מבת ים עצמה.
התקשרתי טלפונית לבדוק מה שלום החברים שהיו אמורים להתחיל בהכנות הקפה. שמוליק אמר לי שהצליח לקחת את אשתו במכונית ולברוח לפני שהצונאמי שטף את אזור המשרדים בחוף הים.
שמוליק אמר לי שחלק מהחברים טיפסו על הגבעה של הבסיס הצבאי, אך כל אלו שישבו בקפה ארומה ובבתי הקפה האחרים על חוף הים נשטפו!
שאלתי על החברים שלנו והוא נשמע מבולבל, נבוך וכמעט ברור היה שאיננו יודע דבר.
הקווים של המשטרה, מכבי האש ו 106 קרסו.
הסברתי לקבוצה שסביבי מה המצב, היכן לדעתי הסיכון הקטן ביותר להיפגע, אם יגיע גל צונאמי נוסף.
עצרנו בשיאה של הגבעה שהוכשרה על ידי עיריית בת ים כגן עירוני, עם דרך החוצה אותו מצפון לדרום.
דרומה לכיוון ראשון התנשא לגובה של יותר מעשר קומות בית אבות חדש בבנייה, אשר שתיים, שלוש קומות ממנו הוצפו לחלוטין במים, אולם שאר קומותיו נשארו יציבות ויבשות.
הבעיה העיקרית הייתה שרוב הדרך דרומה הייתה מוצפת ומכוסה בחול, במבנים שנסחפו מכיוון חוף הים ובזוהמה רבה.
להישאר בבת ים במצבנו הפיסי המותש, נראה כאפשרות האופטימלית שלנו, או כברירת המחדל. מצד שני, הרוח והקור איימו להקפיא אותנו אם לא נמצא מחסה.
אני יורד למטה לכיוון אזור הבנייה החדש של בת ים אמרתי. אני מקווה שהגלים שיפרצו ויעברו את הגבעה, יהיו שאריות של גלים ובמקרה הרע ניסחף איתם לכיוון הבנייה החדשה ונמצא מחסה בשלד הבניין הראשון שנגיע אליו.
לא חיכיתי להסכמה, לקחתי את ידה של מאשה והתחלנו לרדת בזהירות מזרחה, מתרחקים מנהמת הגלים של הים, נסים מזוועות הצונאמי.
מצפון לגבעה הבקיעו גלי הצונאמי את דרכם מזרחה כשהם מציפים כבישים ומדרכות, בולעים מכוניות וגורפים עימם כל מה שנקלע בדרכם לאורכם ולרוחבם של רחובות וסמטאות בת ים.
מדרום לגבעה, נשטף כל החוף הסלול והמרוצף של עירינו העתיקה ראשון לציון, אולם כל אזורי הבנייה מזרחה נשטפו בגובה של קומה, או שתיים ושאר המבנים לא נפגעו.
הצלחנו להגיע אל שלד בניין באזור הבנייה החדש של בת ים, טיפסנו לקומה חמישית והצלחנו לראשונה לראות את ההרס שיצר הצונאמי.
על החזרה הבייתה, בכבישים המוצפים שחלקם נסחפו לתעלות, נספר בסיפור אחר.
