הצד המסוכן של החיים
03-03-1990
לכל אדם מסלול בו צועדות רגליו,
שאחרים כבשוהו שנות אלף לפניו,
שרבבות פסעו בו, רק לכוון אחד,
גם אם הלב נצבט בחיל, בגיל ופחד!
וגם אתה צועד בשביל ללא מורא,
כצעוד הנערים בכל שבילי גבורה
ורק הצד שבו בחרה כף רגלך לצעוד,
תלול ומפותל, כמו מזמין למעוד!
וכל מגדל שמירה אשר מציב החוק,
לך ולרעיך הוא רק עניין לצחוק.
עם ראש בקיר ועם מבט תמים,
אתה הולך בצד המסוכן של החיים!!
הדרך ארוכה ויש בה קיצורים,
שאל הדרך הסלולה אף פעם לא חוזרים.
גם אם הנוף מושך והמראה מרהיב,
זו התחלה יפה לסוף כל כך מכאיב!!
מוקדש באהבה לבני הבכור– אריק גלמור
נכה
20-04-1993
כשעלה משמים דואה ונופל
על ראשך כפטיש מלובן מתגלגל,
כשרוח אביב קלילה ולוטפת
צוחקת עם כל – אך ראשך היא כופפת.
כשציוץ הציפור בחדווה אל האור
חורק באוזניך כבכי המסור,
כשלבלוב הדרים משכר באביב
מחניק ריאותיך, צובט ומכאיב.
סימן שאתה כה שפוף וקטן,
שאינך מאמין בדבר כבר מזמן,
שחדלת נסות, לשנות ולהזיז
ועצות הקרובים ממשיכות להרגיז…
וצלצול לידיד שאיננו כבר שם,
(למרות שבשיר הוא ממתין כל הזמן),
מוקלט על קלטת עם עוד צלילי סרק
בעודך נאבק ונטחן לאבק!
חיילים במצוות השם
21-07-1998
לא מרצוננו תפסנו כותרת
במקום די בולט בעיתון,
לא מרצוננו שחורה הכותרת
שסחפה אתכם אלי תהום!
לא מרצוננו גיבורים הפכנו
בתום קרב מפרך ומתיש,
לא מרצוננו אתכם נטשנו
לשכב תחת "קור חלמיש"!
לא אנחנו החלטנו לנטוש אותך אימא
אנחנו היינו רק משחק על במה.
אם אחרת אימצתנו אל לבה אימא,
גדולה מכולן - אימא אדמה!
כי מעפר באנו ואל עפר שבנו
נחפזים במקצת, בלי שמץ זדון.
נבוכים, מתנצלים, אולי קצת הקדמנו,
אל תראו לנו זאת לחטאת, לעוון!
לא מרצוננו כותרת תפסנו
בקשנו להיות חיילים בני בלי שם.
מרצוננו לא באנו, מרצוננו לא פסנו,
אנחנו חיילים במצוות השם!!
נכתב לבקשתו של הרב יחיאל מאלוב, עבור ספרו המוקדש לנופלים.
אביב מאוחר
29-03-2000
אביב מאוחר פרץ באדר
אל תאמרו זהו חודש חורפי,
אביב מאוחר פרץ במדבר
של חורף ארוך אין סופי.
אביב מאוחר צחקה לה שרה
אביב לאישה בגילי?
אביב מאוחר אברהם החרה
לאביב אין שום גיל, כך גם לי!
אביב כדרכו פורץ וסוחף
לא ממתין לחורף הנם,
מסתער כארי, שואג וטורף-
כך קרה לשרי ואברם.
בברק האביב בפרצי השרב
נלכד אברהם בכבליו
וכשקיץ חלף וחלף גם הסתיו,
ניצתה אהבת נעוריו.
נכתב בצ'ילה, 29/03/2000,
כ"ב אדר ב תש"ס (יום הולדתי העברי)
כנראה
30-03-2000
נראה שאיבדתי שפיות (לא לרגע),
נראה שריחפתי קלות.
נראה שהרגשתי צעיר כמו בן רבע-
מאה ואולי קצת פחות.
נראה שניסיתי אולי לנתק
מוסכמות שכבלו את ידי.
נראה שניסיתי אולי לשחק-
כמו הייתי בגיל של בני.
נראה שחשבתי "עם ראש של צעיר"
נראה שחלמתי חלום.
נראה שניסיתי אותך להעיר-
ואני התעוררתי במקום!
נראה מאוחר אך אינני סבור
שעלי החובה להסביר,
איך אדם בגילי, נחוש וגמור-
פורץ בלי חשש את הקיר.
נכתב בטיסה מצ'ילה לספרד 30/03/2000
לעתים אני מקנא
01-05-2000
לעתים אני מקנא באותם אנשים,
שיודעים לפרוק ליבם מכל כאב וצער
בצעקות, בבכי או במסע שיכרות.
לעתים אני מקנא באותם אנשים,
שלא עושים חשבון לאיש, אישה ונער
ומתמקדים בכאבם המר, במסירות!
לעתים אני מקנא, באותן חיות תקשורת,
אשר כותבות בלי כחל וסרק, (רק על אחרים).
לעתים בזמן משחק, (כדורסל וגם כדורת),
אני צועק ומשתולל כמו גור של נמרים.
ואז (מרוב בושה), אוסף עצמי לאט, לאט,
חוזר לכלל "שליטה עצמית" משקיף שוב מהצד!!
אבל אני תוצר תרבות של "שכל ומשכל",
אני תוצר חברה של "עשה זאת כמה קל",
אני תוצר עולם חופשי (אך מנוכר),
המכבד שליטה ברגשות, (שחרור איטי וקר)!
אני אדם גדוש ברגשות רבים ורגשנות,
אשר דרכו היחידה לפרוק, היא דרך הפיוט…
לכן אינני משתכר כדי לברוח ממציאות.
לכן איני בורח, דרך מסעי שיכרות.
לכן אני עובד שנים, לומד שליטה עצמית,
שלא יפרוץ חלילה איזה רגש ליד חבר, עמית.
לכן אני כותב שירים, בדרך של משל
ואת משא חיי נושא, כדרך הנמשל!
SECOND CHANCE
05-05-2000
לפעמים קצת נראה (במבט מהצד)
שהכל לידינו חולף (ומייד),
שאתמול ועוד אמש עברו בלא שוב
והורינו טמונים בקצה היישוב…
נעורים וצבא, תימרות אש ועשן,
אהבות, אכזבות, נישואין, עבודה,
חברים שנפלו, ידידות ובגידה
והכרס כבדה ("חבל על הזמן").
אך בטרם יורד המסך על קהל
ובטרם סיכום (הוי כמה חבל),
נסה להרים את הראש עוד הפעם
וראה מסביב את יפי העולם.
ותבין שיפי העולם הוא אתה
ותביט במראה ללא בעתה,
תקבל עצמך גם בגיל חמישים
למרות הצליעה ולמרות המיחושים!
ואז במפתיע וללא כל תכנון
תמצא, שממול באותו גיל ממש,
נמצאת נערה שפרחה מחדש
והסומק הקל יהפוך לגמגום.
ופתאום הלילות יהפכו בהירים
ופתאום הפרחים יהיו שוב צעירים
ופתאום שוב תאהב את כל מי שתפגוש
ופתאום תהלך שוב זקוף גו וזקוף ראש.
וחיוך ממזרי על פניך מרוח
עם חיוך של חכמה, ניסיון ושאר רוח,
עת תישק לנערה מתחת פנס
ותאמר לה: "אישה IT IS OUR SECOND CHANCE"!
יש נערות
16-05-2000
יש נערות שאפשר לקטלג
כמו פריט במלאי של מפעל.
יש נערות שאפשר לדלג,
אף אחד לא ירגיש, לא ישאל.
יש נערות גבוהות, יש פחות,
יש נערות מלאות, יש שטוחות,
יש נערות יפות וכעורות,
לבנות, אדומות, צהובות ושחורות…
יש נערים שאפשר לקטלג
כמו מספר בטור הנדסי.
יש נערים שאפשר לדרג,
מאחד עד ביליון, אין סופי…
יש נערים חזקים ושריריים,
יש נערים שקופים, אווריריים,
יש נערים גבוהים, יש יותר,
שחורים ולבנים וגם צבע אחר.
יש נערות שבדד ממתינות,
עד מגיע אביר לקחתן.
יש נערים שבדד ממתינים
לפעמים, עד יום מותם.
יש נשים נשואות, יש גרושות,
יש אוהבות, יש חסרות רגשות,
יש גברים נשואים וגברים אלמנים,
יש מבחר של גברים לעוד אלף שנים…
לכל נערה ולכל נער מצוי
מספר קטלוגי, (תקין או שגוי),
מספר מזהה, כמו פריט על מדף,
עמו נולדים ומתים במשותף.
רק אותך ילדתי לא הצלחתי למצוא,
בשום דף מחשב, או מסד נתונים,
רק אותך נערה חיפשתי שנות דור,
עד הכסיף שיערי עת עברו השנים.
אין דומה לך בשום מספר קטלוגי,
אין כמוך לא שמנה, לא רזה, לא גבוהה.
אין עונה לך גם שום תיאור פסיכולוגי
בקיצור, אקזמפלר לא מצוי, (מציאה)!
לפעמים
01-06-2000
לפעמים אני חש כמו פועל במפעל
המייצר סידרת מוצרים.
לפעמים אני תש אחרי יום עמל
ויושב לכתוב לך שירים.
לפעמים זה ברגע, לפעמים זה שעות,
שהעט נוזל חרוזים,
לפעמים כל הלילה מחוג הדקות
לא זז, נסגרים הברזים.
לפעמים המבט החודר על ידי
נזכר איך אותן אצבעות,
שהיום הן מושכות בעט (בעת פנאי)
ואז הן משכו רשתות.
רשתות של דגים בבוקר קפוא,
לאחר לילה ארוך בלי שינה,
רשתות של תקוות, (שחלקן כבר קפאו)
ואחרות ממתינות בפינה.
ונזכר הפועל כי ידיו הן הכלי
שמפעיל הראש היוצר.
ונזכר המשורר, כי הראש הוא מפליא
וממשיך שירים לשורר.
ומתוך הגנזים של תאים אפורים
חבויים כה עמוק בראשי,
כתבתי לך שיר, על זמנים אחרים,
אהבה של דייג, לנערת בראשית.
מרד הנשמות
03-06-2000
באחד הימים הקרובים, רחוקים
נשאלו הנשמות שבצוק העתים,
אם תרצנה לדעת פרטי המסמך
המפרט להיכן יציבן המלאך.
ועליכם לדעת רק זאת רבותיי,
כי חוקת עולמים בממלכת האל,
אין נפש יודעת ואין איש שואל,
לאיפה ואל מי, להיכן ומתי!!
הופתעו נשמות מפתיחות המלאך,
והתחילו לחשוב, "שמא הוא שכח",
מצוותיו של האל הרשומות על הקיר,
או אולי הוא עמוס, או סתם לא זהיר!
המלאך "שידע את צאן מרעיתו",
חשב על "סידרת חינוך" בעיתו".
חילק בתכנון, משימה לנשמה
ואמר "תתחלפו אם תרצו במהומה"!
נשמות הן רובן ותיקות ומנוסות,
כל אחת עם היסטוריה של "אלף פרסות".
את יוזמת המלאך הן קיבלו בלי חשש,
כפעולה שגרתית, בלי סיכון של ממש.
אולם כשקיבלו רשימת מקומות
והיו צריכות למיין ולהפנות,
נוצרה מהומה, ששברה קול דממה
ומפאת השמיים קול רעם נשמע…
כי עליכם לדעת באותה רשימה,
הופיעו "אלסקה וסין, פנמה",
הופיעו גם הודו, ניגריה ולוב,
ופליטים מסודן במראה כה עצוב.
קנדים, אתיופים ובני זנזיבר
עירקים, אירנים, שבטי המדבר.
אך עיקר המהומה פרצה על כמות,
נשמות לארה"ב, נשמות של איכות!
נשמות שנדמה, טהורות הן בלי פגם,
שלפו ציפורניים מתוך הנדן.
תקופה איכותית, (למרות שקצרה),
אף אחת לא תזניח, אף אחת לא ויתרה!
אנרגיות פרצו בין אחת לרעותה,
ניצוצות נדלקו, (לפעמים אש כבתה)
וכשנראה היה ערב "מלחמת עולם",
חזר המלאך למקומו באולם…
הרשימה נסגרה בסדרת מדיטציה,
אף נשמה לא זכרה שהיא רצה,
לברזיל, ישראל, ארגנטינה, הוואי,
נגנזו הרגשות, התחלף הבמאי!!
המלאך הורידן בסדר מופתי,
בלי שיקול דעת "כמותי, איכותי".
כל אחת תפסה מקומה ביקום,
והתחילה בפעם האלף "תיקון".
דעתי בודאי כאן אינה חשובה,
כי אני רק אחת הנשמות, (שובבה).
אולי זיכרון, אולי סתם הוזה,
הדבר שהנחני לרשום פרק זה…
אך אם זיכרון אמיתי מאירוע
הוא זה שהנחני לכתוב,
ודאי למלאך זה ברור וידוע,
סדרת החינוך נגמרה בטוב!!!
נוסטלגיה בגרוש
04-06-2000
מעולם לא הייתי חסיד של נוסטלגיה,
מעולם לא פרקתי כאב על עבר,
מעולם לא החזקתי בכוח המגיה,
כפתרון למשבר כלכלי לא נפתר.
מעולם לא הבנתי זיכרונות והיסטוריה,
אלא אם הם עוסקים בלימוד ובחינות.
מעולם לא תפסתי מדוע היסטריה,
פורצת בעם רק לקראת מלחמות.
אך אתמול כשראיתי זוגות צעירים
יושבים בפינת הרחוב בקבוצה,
מדברים, מרכלים, מחייכים ושרים,
רצים אחרי ילד שלא יפצע!!
אתמול כשראיתי את בני העשרים,
מתקבצים יד ביד בפינת הרחוב,
עסוקים בעצמם, כמו אינם מכירים
דאגות, פרנסה, הבנתי סוף, סוף…
הבנתי שרוב משקעים בחיינו,
רובם הכבד, הקשה, האסור,
נשכח כבר מזמן ופרח מלבנו,
נשארו רק תמונות, נערה ובחור.
הבנתי, מכל שבתות וחגים,
בם קמתי על ארבע, (בחמש, או בשש),
יוצא ונגרר, על כתפי ילדים,
נותר רק תיאור משפחתי מרגש…
הבנתי שרוב התרפקות על עבר,
נובע בעצם מגיל מעבר,
בו עלינו מוטל ההסבר לנערים,
איך לקחת מושכות ולרתום השוורים.
איך להשאיר אחריהם תקופת נערות,
טיולים בעולם, ללא שום אחריות.
להקים משפחה, להירתם לכל עול,
לבנות כצעיר, לחיות, לא לסבול.
ואז כשאתה נתקל במבט,
של זלזול, או תמיהה מהבן, או הבת,
עולה התמונה מערב שבת,
מלפני שנות אלף, כשישבתם לבד…
אתה ואביך בטרם תלך,
תעזוב את ביתך, בעולם להלך.
אתה כבר עמוס תוכניות וזומם
ואבא מודאג, מנסה לגונן…
ואז קצת הבנתי כוחו של עבר,
צ'רצ'יל, דה גול, אשכול, בן גוריון,
אז קצת נסחפתי, עם כוס השיכר,
הפכתי סופר, במקום היסטוריון!!!
על מזבח האהבה
10-06-2000
על מזבח האהבה רבים כבר מתו.
על מזבח התשוקה, רבים עוד יותר.
רבבות לבבות מסלולם האטו,
על מות אהבה, או מותו של חבר.
בניתוח עמוק, חתך רוחב ואורך,
לא הצלחתי ליצור נוסחת אהבה.
כמה "חמצנים" להוסיף לתרכובת,
כדי למנוע תחושת נפילה, אכזבה?
כמה מינרלים נחוץ להוסיף
כדי לשמור על נוסחה, ("שתאהב רק אותי")?
כה גדול המרחק בין אוהב לחפיף,
כמו "אטום של מימן, לחמצן איכותי"!
הלנצח נמשיך להמר על חושינו?
מתמטית הוכח, (זו נוסחת כשלון).
או אולי שוב נחזור לשיטות סבותינו,
("אהבה היא רק שטות"), נשואי הגיון!!!
הן הוכח בעבר, (כך רומיאו וג'וליה),
כי לקיחת מינון יתר, מובילה לאסון
ושמשון שהיה כה שרוף על דלילה,
לקה בשריריו עד כדי עיוורון!!
בעולם כה מורכב, הבנוי מודולרית,
כל אבן יסוד, היא בסיס לשנייה,
בעולם כלכלי, שבסיסו הוא דולרי,
"גם יסוד אהבה", הוא בסיס לבנייה!
גם "נחשול רגשות", הנקרא אהבה,
דורש בכל יום "זרדים למדורה".
כי מרווח כה קטן, "אהבה – אכזבה",
נסגר במהירות, ללא בעירה!!
בנושא אהבה, שום עצות לא ניתנו,
מזמן כבר נכשלנו בבניית הנוסחה.
אך אם קצת נתאמץ לתרום משלנו,
אל תשכח, תשכחי: רק אותך, רק אותך…
המתווכים לאל
17-06-2000
מאז ומתמיד, כמעט משחר ההיסטוריה,
נהגו לובשי אפוד, או סתם קוראי קפה,
להסביר את אלוהים, בלא מעט היסטריה,
כדי שיראה להמונים "אלוהים יפה"!
כשכל יראה ופחד מדבר מקרי,
הביא אותם לנאום בפני קהל גדול,
גם אם היה נאום בדוי, או סתם נאום שקרי,
להם האלוהים תמיד סלח הכל!
כי עליכם לדעת, המתווכים לאל,
ראו עצמם, בענוותם, כמשרתי ציבור.
וגם המון העם, כשרצה להתפלל,
רק עם ברכת האצטגנין, קיבל אישור.
וכך תוך זמן קצר, הפך שומר האל,
ממתווך תמים, למכונה להדפסת כספים.
וממסביר ומפרש פשוט, הפך למתפלפל,
שכל דבריו צריכים תרגום, הרבה יותר מאלוהים.
וכשאדם כזה, חכם ומכובד,
נושא דבריו בפני קהל שומעים.
הם מפיצים תורה אשר מפיו יצאה,
כאילו היא יצאה מפיו של אלוהים!
וכשפלוני מעז לחלוק על תורתו של רב,
מיד הופך הוא למורד באלוהים.
וכל החיילים מיד יוצאים לקרב,
כאילו אלוהים מינה אותם, להיות נושאי כלים!
ואז נרשמת ההיסטוריה, כולה בדם טהור,
אשר נשפך בשל כבודה של אלוהות.
אשר אף פעם לא צוותה בשמה לרצוח,
אך גם אף פעם לא ידעה לומר עצור!
המצוינים
01-07-2000
הראש הגדול שהקים תאגיד,
או הגיע למעלה לאיזה תפקיד,
הראש הגדול, הופך לקטן,
כשמתחיל במינוי של עוזרים ושל סגן.
כי עליכם לדעת, הראש הגדול,
איננו יכול להבין, או לסבול,
שתחתיו יושב כשרון, פוטנציאל,
וידאג במהרה להופכו "מתוסכל"!
יקודמו רק ראשים קטנים, בינונים,
שאף פעם על בוס אינם מאיימים,
שאף פעם אינם מגישים הצעה,
לפני שבדקו שהבוס מאמצה.
ואז פתע נראית אותה מערכת,
שלקראת העתיד היא אינה נערכת,
אחרים מתחילים לעקפה במישור,
גם כאלו שאמש פיגרו מאחור.
אין מוצא, אין פתרון ללא טרסט מוחות
וכזה בנמצא עם שילוב הכוחות.
דחיקת המוכשר לתחתית הסולם,
תקל בתחילה - היא "תחילת תקלה"!
שיני הזמן
01-07-2000
שיני הזמן נוגסים בכל
בצמרות בפרט.
כל חברינו מאתמול
גופם נכפף מעט.
הראש נוטה מעט קדימה,
מבט אמיץ, בהיר,
כשדוחפים הבטן פנימה,
להראות צעיר.
אך להיות צעיר זה טבע
ולא ניפוח שריר,
ואחרי ייבוש הצבע
רק שערך צעיר.
ואם אינך מפנים מספר
תכונות של צעירים,
אף פעם לא תוכל לומר
אני כמו בן עשרים!
לא, אין כל צורך שוב לחזור
לגיל אחוז תזזית.
לא, אין רצון לשוב, לשבור,
את הכלים שנית.
חשוב לשמור על ראש פתוח
ללא דעות קדומות,
לירות ישר אל לב תפוח
כשיש הזדמנויות!!
סופות קיץ
02-07-2000
הברקים שהגיחו באמצע הקיץ
המטר שניגר ממרזב הבתים,
הרוחות ששברו כל קיר וכל חיץ
הבהירו לי שוב , זוהי עת הדרכים.
אז יצאתי לדרך מוצפת ימים
משלהי הסופה ונתזי הגלים,
פסעתי קדימה, רוחות בפנים
מבוסס בביצות שהיו פעם שבילים!
נוטף וזועף את פני מקבל
רוח של קיץ סוער ומילל,
שאף שמץ סופה בעבר לא נגעה בו
והיום היא הופכת גופו על קרבו!
ואז כשהכל נראה כה הפוך
בקצה המסלול לבושה בחיוך,
את עוטפת אותי בעיניים חומות
מטביעה יגוני בעיניים חמות!!
ועיני שואלות וצחוקך מהתל,
ושברי יגוני נמוגים כמו צל.
ופיך הקטן נצמד אל שלי,
כאומר: מהיום כולך רק שלי!!!
עוד לא נברא
05-07-2000
עוד לא נברא שום עם המפוזר ברוח,
בכל קצות התבל, כמו העם היהודי.
עוד לא נברא אדם אשר כמו ייחור, עם שורשיו נטוע,
בכל אדמות ניכר ולפירותיו יש טעם ייחודי.
עוד לא נברא שום עם, אשר כמו עוף החול,
נוצר שוב מחדש, אחרי כל שנות גלות.
עוד לא נברא אדם אשר ידע הכל,
ומבזבז את משאביו ביהירות ומהירות!
עוד לא נברא שום עם, אשר פרק כל עול,
בטרם היותו לעם כבר במדבר.
עוד לא נברא אדם, גאה, יודע כל,
שלא הפנים אליו את כל לקחי עבר.
עוד לא נברא שום עם אשר על שמו רשום,
כמעט שלושים אחוז מסך פרסי נובל.
עוד לא נברא אדם, אשר חישב עקום
עלות של התפלת מי ים ויבולו קמל!
עוד לא נברא שום עם אשר בתוך יובל,
הקים מאפס מדינה בתוך חולות.
אך כבר היו מקרים רבים בכל קצוות תבל,
שעם גאה ומפולג חזר לאשפתות!
עצבות ולחץ
09-07-2000
עצבות וגם לחץ הם אויבים טבעיים של כל אדם אופטימי,
אשר מטבע ברייתו נזהר מהם כמו מאש.
עצבות וגם לחץ הם מתכון נפלא לכל אדם פסימי
וגחליהם הלוחשות, שומרות אותו תמיד "מעט חושש"!
עצבות היא "מטבע עובר לסוחר", הנרכשת לרוב בחינם,
הלחץ "מטבע קשה קצת יותר", שמצריך מומחיות ועמל.
לעצבות חן מריר הנמרח על פנים, שהיו לפנים "פני אדם",
ללחץ יש רק שאלות אין פותר, ופחד מדעת קהל.
לעתים העצבות מגיעה בשגגה, לעתים מסיבה אמיתית,
לעתים היא כבר פה וקשה לסלקה ו"חיוך כמצרך" אין בתיק.
אז הלחץ מגיע ברעש מוגזם, עם אלפי מטלות בלי תכלית,
להדוף את הלחץ בכעס, או זעם, כמו לצאת מבור בלי תחתית!
חכמי המזרח ניסו מדיטציה, להקל על נפש דוויה,
חכמי מערב ניסו פסיכו-תרפיה ומילאו כיסיהם לרוויה.
הלחץ שבא מתרבות הרכוש, דוחף למרוץ מסחרר,
מפנים מחייכות לחיוך מר קלוש, מאבק של קיום ו"אסור לוותר"!
אז לפני שנטחן את עצמנו לגמרי ונחזור למצב של אבק,
ננסה להחזיר לפנינו חיוך ונמחק מפנים קמט דק.
את הזעם אשר הלחץ הותיר, נמיר בבדיחה, או קללה
ואחר כך נרפה קצת "מסוס המרוץ" וננשום נשימת הקלה!!
מתערבב במעט של רעיי
20-07-2000
מעולם לא עשיתי חשבון אם בדרך טעיתי
במהלך המפותל, הארוך של חיי הקצרים.
תמונות של ילדות, נערות וצבא כבר ראיתי,
חולפות מול עיני החולמות בעתות משברים.
תמיד מציאות הנחתה כל כיוון שהלכתי,
קיבלתי מכות אך יישרתי גבי המצולק.
לא עשיתי חשבון אם הגיע לי מה שעברתי,
כי ממילא חשבון לא מוחק טעויות ואבק…
תלמיד החיים, מחוספס באמצע הדרך,
אני פעם אחת מהרהר בקול רם באוזניי.
בודק עם עצמי "יכולות מול מיצוי כל הערך"
ומודה שדרשתי מעט מעצמי ומעט מאד מרעיי.
"כמס חברתי" למדתי למשול בקור רוח,
"להסתפק במספיק" (במקום מצוין בנעורי).
כדי לשמור על חברה למדתי לשתוק ולסלוח,
להוריד קצת פרופיל, "להתערבב במעט של רעיי"!
מתוך סקרנות, ממשיך בלימוד כל ימיי,
כל חידוש ברפואה, בחלל, הם לחם יומי וחוקי.
מעולם לא למדתי מקצוע אחד, מיוחד בחיי,
שולט ב"הכל", לא שולט במאום, דף נקי!
בימים שאהבתי נגן, הלחנתי, "כמו אלביס",
סיברו את אזני כי לימוד, השכלה, הם הכל.
לא השלמתי ללמוד, מסחר, מכירות, חוסר כיס,
גררוני לתוך מעגל "עבודה עצמאית כביכול".
למדתי תמיד לאהוב את כל מה שעשיתי,
אהבת אנשים, חברים, אהבת עזרה לזולת.
אך מכל ידידי שבגרו, התעשרו, לא ראיתי,
תרומה לאדם, שאיננה תמורה למתת!
אין אדם עוצר את עצמו באמצע הדרך,
כדי לתת ציונים, או נקודות, לידיד או חבר.
אדם עוצר וחושב איך מחר ישמור על הערך
ואחרי עוד מחר יתחזק ומעט ישתפר!
אם הייתה השירה כמו שוט, מכאיבה לכותב,
מאירה את עיני הקורא, במעט הבנה לנכתב.
כנראה שהייתי מזניח דברים רחוקים מהלב,
ממוחי הבוער חרוזים, מסדר בשורות על הדף.
אך אני משורר וסופר, מתוסכל מיכולת לפרוץ,
הממשיך בחיי המסחר כתחליף אקראי לכתיבה.
לשוני החדה בכתיבה, ממשיכה במסחר לעקוץ,
מחכה לפריצה ככותב, שתחזיר לחיי אהבה!!
מתכתב עם עצמי
22-07-2000
זה נדיר שאני מתכתב עם עצמי,
זה נדיר שאני מתלוצץ.
אדם מיושב, שמרגיש רציני,
לא אוהב כינויים כגון "לץ".
אבל מה לעשות החיים מצחיקים
לא תמיד רצינות היא מתכון
ולכן מדי פעם דוחה פקפוקים
ועושה מעשה "לא נבון"!
לא נבון הוא לצחוק על עצמי מתכופף
ומרגיש כמו זקן בן ששים.
לא נבון לפעמים על הכביש לחפף,
לגדף ולקלל, אנשים.
לא נבון להיות מאוהב בגילי,
כשכל חברי מזייפים.
לא נבון בשבילם, אך נבון בשבילי,
לומר "החיים הם יפים"!
אז אם כל המכתב, שכתבתי אלי,
נראה מכוון עבורך,
זהו סוג ליצנות, או טעות, (בחיי)
ומותר גם לצחוק קצת ממך…
התפקיד
31-07-2000
מעוצבן מהחום, מותש מלחות, אני שב ומשכים כמו תמיד,
הערות מרגיזות ששמעתי שלשום, לא הקלו עלי "התפקיד".
"התפקיד", מה מוזר, מעולם לא הוגדר,
תפקידים הם יציר מוחך,
כשרק התנדבת, הועמסו על גבך,
כמו כל פראייר מצוי, לא נשבר.
אז החלטתי הבוקר לרשום ולפרט,
מה כוללת מילה כמו "תפקיד",
שהיא גם הגדרת סמכויות (למעט),
מילה אחרונה, (כמו תמיד).
במילה כמו "תפקיד", גם מונח פיקדון,
של בריאות, (לא אחרת – שלך),
שאחר שנות פיקוד וסחיבת המטמון,
היא נקרעת מעט, (כמו שמיכה)!
כי מרוב תפקידים שלקחת מזמן,
השמיכה השומרת על גוף,
קצרה להכיל את רגליך כולן,
או ראשך, (אם איננו שפוף)!
"התפקיד", כולל פרנסה (כמובן),
חינוך לבגרות, עצמאות.
אך כל ילדיך שכחו עם הזמן,
את מיטב שיעורי הילדות.
כי בבית תומך, הופכת תמיכה,
ממכשיר מסייע לדד,
שאליו נצמדים, יונקים בשקיקה,
אין אחד שיוצא כאן נפסד!
גם אתה (מן הסתם) בטלן בריבוע,
כשמדובר בתפקוד בת הזוג,
מקפיד במסירות, משך כל השבוע,
"להיות חיוני" ועסוק.
כי "תפקיד" מנקה, "תפקיד" אם הבית,
לא מתאים לדימוי הגברי
ולכן מזמנך לא תשקיע כזית,
"בניקוי אסלות לא בריא"!
מתברר כל אחד, (מי יותר מי פחות)
מאמץ לעצמו "דמוי תפקיד",
שאתו הוא הולך גאה לפחות,
כמו עובד מדינה, כמו פקיד!!
ואם חץ הביקורת פגע גם בך,
אין ספק הוא פוגע גם בי,
כי כמו שתשמח לעזרת זולתך,
אל תשכח לעזור, "זה תפקיד"!!
יש שירים
02-08-2000
יש שירים שבאים לרומם מצב רוח,
יש שירים שבאים להוריד מתחים,
יש שירים שבהם הטכסט "כה גרוע",
אך לחן נפלא מעטרם, (כמו פרחים).
יש שירים שבונים אתנו מולדת,
יש שירים שבוכים על מותו של חבר,
יש שירים שבאים לחגוג יום הולדת
ויש גם שירים "על סמטה וחצר".
יש שירים שבאים לתאר את הסתיו,
יש שירים של הלל לפריחה ואביב,
יש שירים נפלאים על אם ועל אב,
על סבתא קשוחה ועל סבא חביב.
אך מיטב השירים הם שירי אהבה,
שיצאו מתוך בטן דוויה וכואבת.
הטובים שבהם הם שירי אכזבה,
כשאתה עוד אוהב והיא לא אוהבת!
כשאתה מעלה על דפים יגונך,
דברים שתמיד נשמרו חבויים,
כשאתה מפרט בשורות "מה שלומך"
ואין איש שיקרא, "יטפל בפצעים"!
וכשאתה כה בטוח ששיר שנכתב,
יישאר במחבוא לעולמי עולמים,
מועלים דברים נפלאים על הכתב
והופכים עם הזמן "לדברי הימים"!
קצת מוסר השכל ודאי לא יזיק,
לא תמיד עם יגון, "התוצרת רעה"
וברוב המקרים מעמקי הנקיק,
נולד משורר ונולדה אהבה!
מפגש צמרת
05-08-2000
אחת לשנה, בסוף העונה, בתקופת נשירת העלים,
אוסף עצמותיי השחוקות ממסע - מתגלגל על פני הדרכים.
יורד לכוון צומת צמרת, כשעלי מכנסיי הקלים,
לפגוש את שמנה וסלטה של הארץ, "שועי החברה בכרכים".
ברוב המקרים תמצא מחכים שם, (ליד דלפק, או שולחן),
שנים, שלושה קלפנים של צמרת, מנקה ושומר מנומנם.
לעת ערב , (לרוב עמוק לעת לילה), עמוסים שולחנות בבוטנים,
סלט ומלוח, בירה ויין ועשרות לקוחות משונים.
בשעת לחץ (כלומר כשהפוקר) לוהט וסכומים אל על ממריאים,
מתעורר המקום לחיים אחרים וצבעים בצבעים מתערבים.
של נטשה שבאה לרגע מרוסיה, של מארי שביקרה ונותרה,
של אילנה תוצרת "מלח הארץ" ואיילין מארה"ב השחורה.
קבלנים עייפים, עמוסים במזומן, מלטפים כל ישבן שעובר,
נוודים שכמותי לפינה נזרקים, נדחקים כשהקצב גובר.
סרסורים עם חיוך, שחיים בחינם, אוחזים ברמה בשלטון,
שיכורים מושלכים לרחוב כדי לשמור על חזות נקייה של "בון טון"!
אין תוכנית, אין זמר, רק תזמורת ברקע מלווה את תסיסת היצרים,
עת כל "נובוריש" מפעיל את "התקע", על מיטה בעמקי חדרים.
המקום מסודר, כמו מנוהל מעצמו, השמפניה בשפע זורמת,
נערות מתחלפות, מתחלפים מחלקים, בצפון, "במפגש צמרת".
אחת לשנה אני בא כדי לראות את תורת האבסורד של שועים,
שביום מתחככים עם שרים ושופטים ובלילה עמוק עם שפוטים.
ואולי אין אבסורד ואולי חייהם, הזורמים בשלווה מרמזים,
שלא כל שנראה דוחה ושפל, הוא סתם מסע בזבוזים!!
תשעה באב
11-08-2000
תשעה באב, הוא יום הקינות על בית המקדש שנחרב,
תשעה באב, הוא גם "יום הבחינות", אם למדנו לשלוט במצב.
תשעה באב, הוא יום זיכרון להיכל, למקדש, לנבואה,
תשעה באב, הוא גם יום הקלון למלחמת אחים הבאה!
כי אם כל מאמין בקדושת התפילות, ישכח את סיבות כתיבתן,
יתכן שתפילות חדשות יכתבו, על חורבות של "מלחמת חינם".
מלחמה שאיננה כתובה בנבואות, (שכותבות רק על "גוג ומגוג"),
מלחמה שסופה מפלות ומכות, מזרים שיבואו לחגוג!!
את הלקח אפשר להפיק אם נלמד, פרקים בהיסטוריה של עם,
שכל עת שהיה מאוחד הוא פרח, כל פירוד הוא הוכה ונרגם.
אך אם רוב הלומדים משניות וגמרות, לא יודעים להסביר ציונות,
מן הסתם כשנוכה רבנים ילמדו, "על תיקון נשמות, מעונות"!!
תחזית לא אופטימית עיניים רואות, תחזית לא ורודה, די קרה:
בעוד דור ישלטו ברחוב חליפות, שחורות עם מגבעת שחורה.
וברחוב השני, או מעבר לרחוב, ישלטו שחורי המבט,
ואותה קנאות, באותו אלוהים, תהרוס ותשמיד באחת!!
כי אותם אנשים הנוטים להלל, הדוגלים "בקדושת החיים",
לא תמיד מצליחים לשמור על קדושה, של חיים, (כשהם של אחרים).
ואותם אנשים שידעו להטיף, כשאחזו אחרים ברובה,
יאחזו בשלטון עם אלפי תלמידים, אך מבלי אף חייל, או רופא!!
חג המחולות
12-08-2000
לאחר ימים נוראים ומרים,
בין י"ז תמוז לתשעה באב,
מגיע שבוע שכולו הרהורים,
ניצוצות שובבות ויציאה למרחב.
זה שבוע אחרי תאונות ונפילות,
זה שבוע לפני "חג המחולות",
זה שבוע שבו נוצץ שוב הדש,
האדם האופטימי – נולד מחדש.
לאדם האופטימי אין צורך בכלום
כדי להיות מאושר ובטוח בכל,
האדם האופטימי סובל "ממין מום",
אמונה בכוחו להמשיך ולמחול!
להמשיך ולמחול לבזים לכמותו,
להמשיך ולמחול לשונאים, קיצונים.
להמשיך ולמחול למצפים למותו,
של תהליך השלום, שהוציא ניצנים.
ואם יש ביכולתו למחול לשונאים,
בודאי שימחל לקצרי סבלנות,
שאינם יכולים לחכות, להמתין,
לשיאו של הקיץ, לחג המחולות.
כי בחג המחולות אחטוף אותך סתם
כמו איש בנימין עייף מקרבות,
כי בחג המחולות אחבקך עד זוב דם,
בלי שום סיבה, (או מאלף סיבות)…
נצא במחול בקצב הואלס,
נרקוד לאורם של נרות.
נמשיך בקצבו של "SLOW" מהוסס
עד נקרוס עם שבירת הקירות.
ממתינה
19-08-2000
רבים השירים המתארים את יופיו של ספטמבר,
אף שאין לו יתרון על פני חודש אחר כמובן.
רבים אחרים יודעים להלל את נובמבר,
שמביא את החורף וגשם שוטף את הגן.
שירי ההלל לאפריל רבים מני ספור,
וכולם מקלסים, משבחים, ניחוחות של אביב.
שירי החגים של דצמבר, מלווים סופות כפור,
נרות חנוכה ואלפי אשוחים מסביב.
ממתינה סבלנית בכל חודש חורפי, אביבי,
מכופתרת, מוגנת מפני השלגים והקור.
ממתינה שזופה, גם בקיץ ארוך ושרבי,
שתבחר את החודש שבו תצא מן הכפור!
אני חשה אותך קרוב אל לבי, כמו ראשי,
אני חשה אותך זורם לפרקים בעורקיי.
אני קמה אתך, ישנה בחיכך, כמו אישי,
מתעוררת לבד ובוכה את בדידות לילותיי!
נחכים
20-08-2000
אינני יודע ואינני חושב שאי פעם אדע,
אם היקום שלנו הוא תכנון, או גלגול של קובייה.
אינני יודע לבטח, לפי אלו אמות מידה,
מתכנן ויוצר הבורא אותנו, כמשחק חוויה!
אם אנחנו אכן מהלך מתוכנן, יש סיכוי שההמשך
ייטיב בהרבה עם דורות אחרים.
אם אנחנו מקרה, או גלגול קובייה מתמשך,
חבל על זמנם של מורים וחוקרים.
כיוון שגופנו תוכנת כבר מראש,
כיוון שחיינו קצרים מהברוש.
כיוון שבמקרו שולט אלוהים,
נלמד את המיקרו היטב ונחכים.
נחכים כשנשאיר רבנים וגם דת,
לדאוג לחוקי השמיטה ושבת.
לדאוג לקבורה וטיפול במתים,
במיטב המסורת, עם כל הפרטים.
נחכים כשנדאג את בנינו השכל,
כדי שלא יצטרכו שאחד יתפלל,
עבורם לצדקה, או ללחם של חסד,
תמורת נשמתם וקולות חברי כנסת!
נחכים כשנלמד מחדש לאהוב,
כבימי נעורינו בקרן הרחוב.
נחכים, כשנלמד איך בזמן שנותר,
נפצה את עצמנו על חשבון העבר!
בואי נעמיד פנים
26-08-2000
בואי נעמיד פנים שאנו בני עשרים
ואוהבים כמו בני עשרה, בלי הכרה.
בואי נעמיד פנים כל כך מאושרים,
למרות כל הקשיים, למרות מה שקרה.
בואי נעמיד פנים ממש כמו ילדינו,
ללא טיפת עצבות ופחד ממחר.
בואי נעמיד פנים כאילו עתידנו,
הוא סלע מבטחים, מוצק כמו גיברלטר.
בואי נסתלק, שבוע או שבועיים,
נשאיר לאחרים לדאוג ליום יומי.
בואי נדלג על פני שנה שנתיים,
של לחץ והיסוס ופחד קיומי!
בואי נתאהב ממש כמו בספרים,
למרות שאנו צעירים בני חמישים.
בואי נתאהב, שונה מאחרים,
כי גם להם יש מה ללמוד מהקשישים.
בואי נעמיד פנים כי פער השנים,
היטיב ולא הוסיף לתסכולים.
בואי ונבטיח שאנו רק נותנים,
אחר כך נדלג מעל בורות ומכשולים.
בואי נעמיד פנים, אחר כך זה הרגל,
נאהב שנית ושהכל ילך לעזאזל!
שום מקום
01-09-2000
בדרך הראשית "לשום מקום",
בתחנת הדלק הסופית "לשום ייעוד",
אני מוצא עצמי עומד חבול, בצומת "עד הלום",
"חלון הזדמנויות" נסגר, כמו עכבר לכוד.
בדרך הראשית "לאין מוצא",
מרגיש היטב את כוחותיי זורמים.
מכין עצמי בפעם אלף לפריצה,
כי "אין ייעוד" ו"אין מוצא" זה לא אני!
באופק, סדק צר מראה חלון הזדמנויות חדש
וחיוכך מרחיב אותו לרוחב של מתניי.
אני חוכך בדעתי, כמו סטודנט נרגש,
נשבע, ששוב יראו המתחרים את אחוריי!
שח מט
02-09-2000
אין משבר ואין שום בור בם לא עצרתי,
אין מקום יפה, או ראש של הר רחוק משאיפותיי.
אין קרחון חלק, או שתי מהמורות בם לא עברתי,
גם המרחק ממך הוא רק מכשול נוסף, אל זרועותיי.
אין יפה ועליזה ממך, אומרים כל חברייך.
אין מכשול או קיר גבוה עליהם לא טיפסת.
אין שנה שלא גדל התור של קהל מעריצייך,
ואין ספק "שאף אחד בדרך לא פספסת"!
רץ המכשולים תמיד צריך להיות אופטימי,
אחרת "במקום מלך הוא נשאר רק רץ".
והחייל תמיד לוחם, אולי תחילה פסימי,
מכתיר בסוף הקרב מלכה, כפרס למאמץ.
פגישת מחזור
09-09-2000
בפנים חוששות, עם עיניים לחות,
כשרק מעטים מביטים למרחק,
אוחזים בני מחזור תש"ח מטפחות,
מוחים שתי דמעות והקול נעתק.
מבעד לקולות המולה וצחוקים,
מביט ובודק מי הגיע לכאן.
לוכד באזני את הקול המזמין,
כאילו נמחק המרחק והזמן.
והקול כה טבעי, "מה שלומך, מה נשמע"?
ואני, נשימתי נעתקת פתאום.
וצחוקך הקליל כה מתוק במהומה,
שנוצרה בין חיבוק לחיבוק בהמון.
ואני מחייך ואת מחייכת,
לאט מתרחקים משולי הבריכה.
ואחר כך יורדים בין עלי השלכת,
שנגעו בכולנו (מי קללה, מי ברכה)!
ומבול שאלות נתקע בגרון,
העיניים כבושות, מבקשות הסברים.
וגם את שצחוקך מחייה ישימון,
יושבת שותקת, עוטה הרהורים.
ואחר כך היד מאליה נשלחת,
היד שמולה מאמצת בחום.
שפתיים קרבות, נשימה נאנחת,
בלילה הזה לא הלכנו לישון.
החברה מזמן התפזרו לכל רוח,
הבטחות לפגישות מחזור בבריכה.
פוקח עיניים, (חלום או אירוע)?
התשובה אצלך, צחקה והלכה!
חלום אחר
07-10-2000
אני נחשב לעוף מוזר, בכל אורחות חיי.
אני נחשב שונה וזר, מרוב אחיי, רעיי.
אני אוהב השכם יום, יום, לראות זריחת חמה,
אני אוהב רוחות של סתיו וריח אדמה.
וכשקרוביי ומכיריי נמים ביום שבת,
אני כותב, או משכתב, שירים צחורי מבט.
כשהם קמים אחד, אחד, בצוהרי היום,
אני תופס תנומת שבת, שובר כל היגיון.
וגם החלומות שלי, שונים מבני גילי,
שמחפשים תמיד שלווה, שהיא לא בשבילי.
שמאתרים מקום שקט, לפרוש בבוא העת,
כשכל מה שאני חולם, הוא עוד ועוד לתת.
כשהבילוי הטוב הוא לי, יום עבודה ארוך,
חושבים רעיי, כי בוודאי, נפלתי שוב לברוך!
וכשאני חוזר אחר יום עבודה מתיש,
אותו חיוך צמוד אליי, חיוך אוהב רגיש.
וחלומי וחלומך, אולי עוד יתמזגו,
ואשאב אל ארמונך, להיות לך לבן זוג.
יותר משקורה היום ממש במציאות,
כי זוגיות שווה יותר, מכל התאהבות!!
ליקוי מאורות
07-10-2000
כששנינו צופים בהמון משתולל,
מול כיתת צלמים אדישים,
כשצווחת מנהיגים מצווה בשם אל,
להרוג ילדים ונשים.
כשקולות השנאה מתגברים ועולים,
על קולות של שלום ומתינות,
כשקני תותחים מחליפים שוב מילים,
אנו שוב השפויים במיעוט!
ועמוק בליבנו נובט לו גרגר,
של ספק בתבונת היקום.
עמוק בתוכי אני שוב מהרהר,
על בועת החיים בתוך כלום.
דמות הגולם מפראג שכחה את יוצרה,
"מלאכת מחשבת" הפכה לאסון,
ואותה אנושות שהיא נזר בריאה,
מביאה לעולם מגיפות וכיליון!
ואני מה נותר לי, רק את ואני,
לאסוף וללקט כל שבירה.
ואת מה נותר לך, תקוות כמו תמיד,
לפרום ולסרוג ולשמור במגירה.
ואז כשסוף סוף היקום יירגע,
ותחזור מתינות לשורות,
נמשיך בבניית הפסיפס, בדאגה,
כמו היה זה ליקוי מאורות!
נכתב בעקבות מהומות הדמים בהר הבית, בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.
בין ראש השנה ליום כיפור תשס"א
בסתיו ובאביב
09-10-2000
יש הנולדים בסתיו, בנפול עלי שלכת
וכל נוכחותם, שמחת חיים וצחוק.
יש גם אחרים, שהאביב ממלכת,
ואש כבויה בעיניהם, כמו מחכה לזנוק.
יש שעיניהן אומרות שמחת חיים,
ויש שעיניהם מורות בינה.
יש שעיניהן חודרות אותך לפנים,
טיפה אחר טיפה, שנה אחר שנה.
ויש שזוג עיניים מצטלב בזוג שני,
אינו יכול הסר שוב המבט.
ואז פתאום יש שניים, כלומר את ואני,
ואהבה שממשיכה לעד.
פרח נודד
14-10-2000
ארץ קולטת היא ארץ ציון,
של פרחים וצמחים נדירים.
של סוגי ציפורים נודדות מצפון,
ומאות ואלפי מהגרים.
גם אנחנו קלטנו בגבול הצפון,
מספר של זנים נכחדים.
השקינו, אהבנו, טיפחנו כל יום,
התפתחו ופרחו הוורדים.
והיה זן אחד, מדהים ביופיו,
לא נקלט בתוכנו, בודד.
בארצות הניכר הוא עיצב את אופיו,
יהודי וחכם ונודד.
ועכשיו כשכבר סתיו ופורחים העלים,
של כל ורד באשר הוא נמצא,
אני מחפש את הורד שלי,
עד החורף אולי גם אמצא.
כי בחורף פורחים אצלנו ורדים,
ובחורף תהיי כה יפה,
ובחורף תהיי שוב הורד שלי,
לשעה, או שנייה חטופה.
כי החורף שדמות לו בוכה עם עצבות,
יהיה עבורנו אביב.
ונחגוג כמו היה זה יום עצמאות,
למרות הדכדוך מסביב.
ואז אשאך מסביב לעולם,
מחורף אחד אל שני,
וכמו הוורדים תחייכי כל הזמן,
כי נהיה שם רק את ואני.
חג סוכות, ט"ו תשרי תשס"א
אל מול פני המרקע
15-10-2000
בשמי ערב קודרים, ענן מתנדנד, נושא משאו הדל,
מפזר טיפותיו בין פסגות יבשות, לרגע ירטיב ויחדל.
ולמטה קודרות הפנים עוד יותר, משנאה ארוכה בשנים,
וייאוש מבצבץ בין קטעי המילים, מפנים חבוטות אבנים.
הייאוש, לא כניעה, מתחלחל כמבין, ששלום הוא מילה במילון
ופנים נחושות נטולות הבעה, מחליפות שוב מגל בכידון.
היד המאומנת להקיש על מחשב, מרפרפת על הדק הירי,
עוד דור לוחמים שקיווינו כי גז, שומר על בתינו בקרי!
האמת והשקר חוברים בתמונות, שרוצים להראות כתבינו,
הקהל הצמא לסקופים כל יום, מעדיף במרקע את דמינו!
זיכרונות של ילדות על ימי התנ"ך מרעיפים אהבה לדוד,
וגם אם היום גוליית הוא שלנו, כל ילד ואבן זוכים לקרדיט.
והקרב מתמשך אך מקום הזירה משתנה משנה לשנה.
יותר ויותר קרבות על מרקע, אין יותר מלחמה ישנה.
וההוא שנוחל מפלה בשדה קרב, מוצג כגיבור ומנצח,
כי הקריב את בניו אל מול פני האומה, ונשבע כי ימשיך כך לנצח!!
אין יותר מלחמות, כך חושבים בצפון, כלכלה מנצחת כל קרב.
אך אפגנים, אירנים, שורפים ברחובות, כל סימן לתרבות מערב.
ומקום שהדת שולטת בראש והראש לא קולט את הדת,
יעלו למזבח עוד אלפי קורבנות, בשם אללה, בשם הג'יהאד!!
נכתב בחול המועד סוכות תשס"א, אינתיפאדה שנייה!
כמו גרגר אבק
28-10-2000
כמו גרגר אבק נישא ברוח,
מרחפים אל מול האור מצד לצד.
שלי כבד נחת, נבט סמוך,
שלך המשיך לנדוד הרחק לבד.
גלי אוקיאנוס מפרידים, גם קוו משווה,
פסגות הרים וגיאיות אין סוף.
אנחנו שורשים תקענו זו בזה,
שזורים באהבה אל מול הנוף.
נאחזים בקשת בשני קצותיה בתבל,
מושכים ומלטפים קרניה המבהיקות מפז.
עתים אחד עולה במעלה החבל,
עתים שניהם תקועים ואיש לא זז.
השמש והגשם יוצרים קשתות בלי סוף,
אך אנו בשלנו אוחזים כמו דבוקה.
זרוע אחר זרוע מעלה, כמו עיט במעוף,
טעות קטנה דינה ריסוק על הקרקע!
מי שלא ניסה לעוף, אף פעם לא נכשל,
מי שלא העז לנסוק, גם לא הצליח כלל.
מי שלא שואף אל על, אף פעם לא ראה,
ממרומי קצוות הקשת, כמה את יפה....
כמו מטפסי הרים, קרים ומחושבים,
אנו עומדים כל יום בפני שתי בעיות:
אחת, לנסוק ולטפס עלי גבהים,
שנייה, איך לא להתרסק בגיאיות!
גרגר אבק עושה זאת קל ברוח,
גרגר אבק נסחף עם כל משב.
אך אנו מנסים גם קצת לנוח,
וליהנות מכל טיפוס, מכל מצב.
נכתב בעת הגשמים הכבדים והנדירים של סתיו עצוב תשס"א.
עיניים עצובות
29-10-2000
הזמן אינו עומד מלכת, אפילו לשנייה אחת.
ימיך נישאים ברוח, רק לכיוון אחד.
האור המרצד נוגע, לא נוגע בברושים,
עוטף בחשיכה קודרת, את פרי הבאושים.
ואת שכה רצית לתת, בכל שנייה כל רגע,
רואה איך המציאות הופכת כל דבר יפה,
למעוות, מושחת, שלא חוסך כל פגע,
במין קרירות של השלמה וקול רפה.
עיניים עצובות הן כל מה שנשאר ברקע,
עיניים אדומות מבכי במסתרים.
עיניים אטומות, שכדי לחיות עוד קטע,
מגלגלות מבט נוגה לאל שבמרומים!
והוא שבמרומים מזמן הסיח דעת,
מהיפה והמסואב בעולמנו הקטן.
הוא שבמרומים, אחוז בולמוס לטעת,
עוד נטיעות של עולמות וכוכבים בגן.
עיניים עצובות הן כל מה שנשאר ברקע,
עיניים אדומות מבכי במסתרים.
עיניים אטומות, שלא סובלות לפתע,
אפילו שעת תפילה אחת, לאל שבמרומים!
נכתב בהשראת מאבק הדמים עם הפלסטינים,
השיטפונות וההצפות בתל אביב, ורצח עם בחוף השנהב!
בשלהי הזמן
06-11-2000
בשלהי הזמן, כמו בשלהי הקיץ,
נצטרך לקבל החלטות אמיצות.
כשהקדוש ברוך הוא יחליט לשים חיץ,
בין אתמול משומש, למחר של קריצות.
כשהזמן לאיטו יעמוד מלכת,
וכדור הארץ ייסוב לאחור,
נתעופף בדמיון אל אותה ממלכת,
שאיווינו תמיד, בין ורוד לשחור.
וכמו ציפורים בראשית האביב,
נשזור מן הסבך קן מוצל וחמים.
וכמו גוזלים הבוקעים מסביב,
נביט בתקווה בעולם התמים.
ואז תתקעי בי מבט מאוהב,
ואחזיר לך מבט ששורף אישונים.
נעוף למרומים נרקיע יחדיו,
ונברח לאי שם, בלי שום כיוונים.
נכתב בערב יום הזיכרון החמישי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
עולם משוגע
18-11-2000
עולם משוגע נחשף מדי יום,
כמו סנוקרת לתוך פרצופנו.
הכיעור והרוע נותנים את הטון,
העתיד הבהיר – אחרינו!
שיטפונות, מפולות, הפכו להרגל,
"רעב, כבר אינו עניינינו".
מזג אויר בוגדני כמו סרגל,
המצליף ומלקה אחורינו!
נאחז בשפיות הכתיבה מדי פעם,
ובך מדי יום או יומיים.
ידי הקלה בכתיבה עם הזמן,
משרבטת דברים בשולים:
שולי הבתים הם פינה לחמשיר,
שולי החברה "חסרי בית"!
שולי השדות מתקרבים אל העיר,
שולי הירוק, אפור-זית.
וכך גם אני מאפיר בפינה,
סוקר מערבולת בפחד.
שייך, לא שייך לכל המהומה,
לבד עם עצמי וביחד:
ביחד עם כל הסובלים מהשכול,
לבד עם תפיסת האובדן.
ביחד עם כל החולמים על אתמול,
לבד עם עצמי, כי את שם.
ארץ אהבתי
25-11-2000
ארץ אהבתי, או כשמה "מולדת",
קטנה ורזה ומותניה צרות.
ארץ אהבתי מדדה ומועדת,
בדרכה לחלום, "שלום של פשרות"!
את ארץ אהבתי אוהבים בשניים,
(זה לא מקובל בדיני אהבות).
את ארץ אהבתי חומדים שנות אלפיים,
מיליוני אנשים, מיליוני תאבות!
בארץ אהבתי קבורים אלפים
ורבבות מאחי שהקיזו דמם.
בארץ אהבתי חיילים נחטפים,
כחלק מצייד וסחר אדם!
ארץ אהבתי משחר היסטוריה,
שימשה "כסמרטוט" לפולשים וכובשים.
ארץ אהבתי ראתה גם אופוריה,
של אימפריות גאות עד אובדן החושים!
ארץ אהבתי זקוקה ללטיפה,
קיבלה את בניה חוזרים ללא חום.
ארץ אהבתי גבתה כל טיפה,
של דם וזיעה מעמל של יום, יום.
בארץ אהבתי מגוריו של אחר,
החומד ביופייה ונופה הבתולי.
בארץ אהבתי נקברו כבר יותר,
אנשים לוחמים, שאמרו רק שלי!
ארץ אהבתי משחר דורות,
שימשה כבסיס לשליחי אלוהים.
ארץ אהבתי קדושה לדתות,
שתובעות מונופול על מתים וחיים!
ארץ אהבתי גם תובעת קורבן,
מדי יום ביומו, להוכיח קירבה.
ארץ אהבתי מעמידה במבחן,
את מיטב אוהביה, בשם אהבה!
ארץ אהבתי מלאה צלקות,
מקרבות עקובים על כל בית ושביל.
ארץ אהבתי שבעת מועקות
ומייחלת לצחוק ילדים ולגיל!
ארץ אהבתי, לא איש בשורה
הכותב לך שורות מלב שותת דם.
כל עוד בשם דת יאחזו בשררה,
ימשכו הקרבות בין עם לבין עם!
ארץ אהבתי, הפתרון הוא ויתור,
שלנו על שטח, שלהם על מהות.
ארץ אהבתי, ממותנייך אסור,
בתמורה לוויתור "על שיבה ועל זכות"!
כי לב הסכסוך הוא איננו על שטח,
לב הסכסוך הוא "הם, או אני".
כשיוסרו איומים: "רק אנחנו לנצח",
ייווצר גם מקום לעם השני!
כנראה שהזמן לא בשל לוויתור,
מצד מנהיגים "בשם דת האיסלם".
כי אצלם יש קדושת אדמה ואסור,
לוותר על גרגיר אדמה למול דם!!!
וכך נתמודד עלייך לנצח
ארץ אהבתי, ירושת התנ"ך.
וכך הקברים של בנינו כמו פצע,
יזכירונו באיזה מחיר זה נמשך!!!
ילוסטון פארק
25-11-2000
מדי פעם עונד צווארי בענק,
של אלפי זיכרונות מילוסטון פארק.
מקום מעוטר בתהומות וגבהים,
שמורת טבע פרטית שברא אלוהים.
לא היית עימדי בילוסטון פארק,
לא ראית זרם מים פורץ, נאנק.
לא הרחת את דליפת מעיינות הגופרית,
שעולים מהתהום כבימי בראשית.
לא ראית אפרים ואלפי ביזונים,
שרידי מחנות של מילונים רבים,
ששרדו ציידים אינדיאנים לרוב,
אך כמעט וחוסלו תוך מאה עד הסוף!
לא ראית את הוואדי חורץ את ההר
וזרם אדיר, ראשיתו של נהר.
שאוסף במורד את פלגי ילוסטון,
וצולל במיסורי בשצף ואון.
לא ראית את הגייזר פורץ מתהום,
אחת לשעה בדיוק של שעון.
את הדוב והמושק ועדרי הצבאים,
וזריחות מוצפות בברד של צבעים.
וכך כשאני נזכר במראות,
ורוצה להתאים לך אחת לפחות.
נזכר כי תמיד ביום חג, או יום חול,
העדפת לטייל בקניון, או במול.
ולכן חוויות של אחד הם רק נוף,
חוויות של אחר הן טיול על החוף.
ושלישי מעדיף את רעש הרחוב,
ואשתי את הבית החם והטוב.
ולי נשארו זיכרונות נעימים,
וכל כך רציתי אותך שם בפנים.
אז אם פעם יחמוד סבא זמן קצת לצון,
אקחך אל הפארק, אל לב הקניון!
האתנן
01-12-2000
האזרח הקטן שאמור ליהנות
ממיטב שירותים ששילם בגינם.
האזרח הקטן בעיניים כלות
רואה במקום זה את תשלום האתנן!
תשלום האתנן שנותנים חברי כנסת,
לעצמם ולכל הקשורים.
מפנסיה כפולה, עוד לשכה, עוד תוספת,
נשכחות הבטחות נבחרים.
תשלום האתנן שנותן הממשל
לכיסוי גירעונות של חינוך.
שנובעים מכיסים עם חורים ומחדל
של ניהול, של שחיתות ומיסוך!
תשלום האתנן שמבדיל דם מדם,
אך מגדיל לכאורה מספר בוחרים,
תשלום האתנן עטוף בצלופן,
של ועדות מומחים, אנשים מובחרים.
האזרח הקטן כבר איננו ביישן
ומזמן כבר איננו תמים.
אך ההוא שנבחר בקולות של העם,
שכח כי שלטון הוא קצר וזמני.
כי אפשר לשטות באזרח הקטן
פעם אחת, לפעמים פעמיים.
אך אפילו אומן המילים מר נתן,
הובס כשהחליף את החומץ ביין!
פוליטיקאי נבון, מתקלקל במהירות,
כי שררה ושלטון משחיתים כל אחד.
אך הפעם נשבר גם שיא היהירות
והאיש מחייך ואני קצת נפחד.
נחשקת
01-12-2000
בשוכבך על גבך, יפה כמו מלאך,
מלאת חיוכים ותשוקה.
מרפרף על גווך בלשון שוקקה,
חודר לתוכך מנוצח!
יפה רחוקה ומלאת מסתורין,
פתוחה וסגורה בפניי.
מחייכת, בוכה, מבליטה קימורים,
מפעילה את גופי וידיי.
מרחוק את נראית כמו אילת אהבה,
מקרוב את נראית כמו אישה.
עיניים קורנות, ניחוחות של קירבה,
ושרידים אחרונים של בושה.
ואת קמה לאט ופירות בשלים,
מתרחקים עטופים מידיי.
ומבט די נוגה, מחכים ומשלים,
ממתין בתקווה לאוליי.
חשבון נפש
07-12-2000
המצב די קשה באגף חשבון נפש,
נתונים משונים מתייצבים לחשבון,
מטילים זה על זה אחריות וגם רפש,
אינתיפאדה פרטית לסיכום החציון.
בטור "מטרות" כישלון מנצח,
לא הושגה מטרה של "להיות מיליונר".
בטור "יחסים" אני די מפתח
ורבים מידידי, קוראים לי חבר!
בטור "אהבה" המצב די קבוע,
שלושים משנותיי כבר "קורא לה אשתי".
בטור "משפחה", המצב די רגוע,
שלושה חסונים, אף אחת לא בתי.
בטור "התמדה", קיצורים, קפיצות דרך,
משורר ומורה ו"סוכן של חיים".
בטור "עבודה", לכאורה עבודת פרך,
אך אוהב לעבוד וממשיך בלי קשיים.
הטור "הצלחה", לכאורה פרובלמטי,
לא חסר לי דבר חומרי בחיים.
בטור "מעניין", הצלחה אוטומטית,
רוב ימי הם חיפוש ולימוד נתונים.
וכך כשאני מהרהר וחושב,
מתברר שעדיין לוקה בחיבור.
את בני כבר הפניתי לתחום המחשב,
אך אני מתקשה לסכם את הטור!
כ"ו כסלו תשס"א
הדמיון שלי
09-12-2000
הדמיון שלי ואני לפעמים חלוקים בדעות,
הדמיון שלי מפליג למרחק ואני אוחז בעובדות.
הדמיון שלי ואני יריבים די וותיקים,
משנות הילדות הרחוקות, היפות, זה בזה מתאבקים, חבוקים.
פעם קורה שדמיון מנצח ואני מיליונר, או מדען,
ואחר כך אני מחזירו למציאות, מצמיד את כתפיו למזרן.
מדי פעם הקרב שקול עד דמעות, (במיוחד בקרבות על נשים),
ואחר כך תשוש ומובס הוא מוותר, כשאינני נותן להגשים!
אך ישנם לדמיון גם קווים לזכותו, הוא איננו נוטה לוותר.
ורבים המקרים, על סף השבירה, שרוחו מונעת משבר.
ואז הוא אוספני אל בין זרועותיו, מחבקני חזק, ברכות,
נושאני רחוק אל בין תקוות שווא, שהפכו מחזון למציאות!
הדמיון ואני לפותים, חבוקים, מפליגים במסע מרתק,
מפילים בדרכנו חומות לתהומות, ולומדים איך אפשר להיאבק.
להיאבק בכבלי הדת שחונקת, להיאבק בדעות הקדומות,
להיאבק בתבוסתנות שכמעט מפרקת, כל רצון לשנות ולבנות.
הדמיון שלי ואני נישאר, ידידים, יריבים וקרובים,
כי כשהוא קצת רגוע, אני מוותר וויתור הוא שמחת האויבים!
וכך לעתים על כנפי הדמיון, מדלג על תלאות שעברתי,
ממשיך לראותך, לאהוב ולחלום, כי אני מעולם לא נשברתי!
י"ב כסלו תשס"א
יש לי חלום קטן
15-12-2000
יש לי חלום קטן והוא חוזר כל יום,
לחזור מחר לגן, עם כל המשחקים.
יש לי חלום קטן, שונה מכל חלום,
של כל הילדות והילדים הצוחקים.
ובחלום אני עוטה שער, ארוך עד הכתפיים.
ובחלום אני הולך ושר ולא צריך קביים.
ובחלום אני אוסף בערמות גבוהות,
את כל הצינורות, המחטים והזריקות.
יש לי חלום קטן למעלה משנה,
שאתעורר אצלי בבית, בחדר השינה.
שאתלבש ואתרחץ בכוחותיי בלבד,
מבלי שאזדקק לכל עזרה מאף אחד.
יש לי חלום קטן ואמונה גדולה,
שעוד בטרם סתיו יבוא, אכה במחלה.
אשר הכניסה את חיי לסד, למגבלה,
אך לא שברה רוחי, אשר אף פעם לא נפלה!
יש לי חלום קטן, חלום של איש גדול,
אני עוד אנצח את הקשה מכל....
נכתב לבני הצעיר ארז ולכל הילדים האמיצים,
הלוחמים במחלת הסרטן.
טרובדור
10-03-2001
בחצי הדרך, בשליש המרחק,
יורד מרכבת חייו ונשנק
נגן הגיטרה, לוחם השוורים,
משאיר אחריו זיכרונות ושברים.
הממסד משתלט על דרכיו וחייו
מנער צעיר, כבר אב לילדיו,
מאורות הבמה ותקוות מבטיחות,
לסוחר בדרכים שמוכר הבטחות!
כלי הנשק שונה מגיטרה לעט,
מוכר חלומות, טרובדור משוטט,
מזמר השורר שירי אחרים,
לכותב הצולב כל מסכת שקרים!
וכך כשחרבו מוכנה כל העת,
שולף ומשפד על חודו של העט,
חורז יגוני ותקוות אלפים,
ומסיים כל שבת בחברת הקלפים...
בשני שליש הדרך, חצי המרחק,
נזכר במחיר של "ללא מאבק",
מחליט פעם אלף לצאת למרחב,
לשבור סורגים השזורים בזהב...
ואז מהמר על קופה לא בטוחה,
מוכר תיק בטוח ללא הבטחה.
יוצא לעסוק בכל מה שאהב,
עזרה לאחר, בלי מצנח של זהב!
הימים שוב אינם ימי בראשית,
את כוחו כבר כילה על דברים בלי תכלית,
אך ראשו עוד צלול ורוחו של צעיר,
יוצא שוב לדרך, לכבוש את העיר....