אגדת הרוכב הבודד
28-10-1966
הוא רכב כמו תמיד במדבר הגדול,
סלעים וטרשים ידידיו.
מתי נעצר, לא היום, לא אתמול,
איש לא ידע במרחב.
כברק הוא בא, כברק נעלם,
ודמותו הפלאית נשארה חרוטה.
למחרת הוא היה כבר בקצה העולם
והשאיר אחריו עלטה.
ביום סגרירי נערה לי אמרה:
"אני מן הסוס אורידו לעד"!
שנתיים רדפה אחריו נגררה,
בשלישית הוא נכנע ועמד.
כיום אין רוכב ואין סוס אביר,
אגדות נמסרות עוד מדור אלי דור.
אך אחת לשנה, כשחוזר הסגריר,
הוא פורץ מן החושך לאור.
סתיו עגום
07-11-1966
רוח נושבת, רוח קרירה,
רוח של ארץ מזרח.
עלים שנושרים בדמות של מצנח,
כך הסתיו משרטט אווירה.
זה לא סתיו ראשון בחיינו,
אך החושך זוחל ומעצבן.
מוחק כל חיוך מפנינו,
ואת אור השקיעה העומם.
זרזיף של מטר מענן במרום,
ניקה ומירק מדרכה.
צחוק מתגלגל של ילדון במבוכה,
גירש עם הסתיו את החום.
מדוע זה שבת אלינו,
הסתיו במזמור כה עצוב?
מדוע נושרים מעלינו,
עלי השלכת שוב?
נכתב שבוע לפני גיוסי לצה"ל.
עוד אחזור
10-01-1967
אם לדרך אצא,
אם גם אפליג ואסע.
אם אגיע לקצה
העולם בטיסה.
אל חשש, אל מורא נערה,
עוד אשוב מן הדרך אלייך.
גם אם שנה לא אראה את עינייך,
אשוב אחבקך יקירה.
אם לקרב נילקח,
למדבר הגדול.
אם ירעם התותח
וחבר שם ייפול.
אל חשש, אל מורא נערה,
עוד אשוב מן הדרך אלייך.
גם אם שנה לא אראה את עינייך,
אשוב אחבקך יקירה.
אם השחר יפציע
והקרב יימשך.
בטחי בי אגיע
ואקרא שוב בשמך.
אל חשש, אל מורא נערה,
עוד אשוב מן הדרך אלייך.
גם אם שנה לא אראה את עינייך,
אשוב אחבקך יקירה.
פגישה מקרית
16-04-1967
פגישה מקרית במפתיע,
אי שם בעיר הגדולה.
עיניי לא יכלו להביע,
אך עיניה עשו בי כלה.
לפתע ברחה ואיננה,
נעלמה בהמון הרועש.
ביקשתי אלי מצאנה,
לבי כהר געש רוגש.
כי לתוך נשמתי, עיניה תכולות,
חדרו עמוק, עמוק.
ידעתי כי זאת, שלי עד כלולות,
אך היא נעלמה רחוק.
ביער בין ציץ לבין שיח,
ראיתיה פוסעת דומם.
ביקשתי ליבי להשיח,
כמו שעושים זאת כולם.
לפתע ברחה ואיננה,
נעלמה בין שיחים למסתור.
ביקשתי אלי מצאנה,
לבי הר פחם שחור.
כי לתוך נשמתי, עיניה תכולות,
חדרו עמוק, עמוק.
ידעתי כי זאת שלי עד כלולות
וכזאת תישאר לרחוק.
שפת ים, שקיעה בין ערביים,
ישבה ורגליה בחול.
אימצתיה אל בין הידיים,
לחשתי, סיפרתי הכל.
יותר לא ניסתה היא לברוח,
נצמדה עם ראשה אל כתפיי,
אלי לחשתי לרוח,
נענו כל תפילותיי.
כי לתוך נשמתי, עיניה תכולות,
בנו אהבה על החוף.
ידעתי כי זאת, שלי עד כלולות
וכזאת תישאר עד אין סוף.
על חייל שנפל
25-06-1967
על חייל שנפל מה נאמר?
שלחמת בעוז? לא יועיל, כבר עבר.
שהקרבת חייך? ידענו,
הן כך זה נגמר.
על חייל שנפל מה אומרים?
נזכרנו לעד, זהו שקר מוסכם,
וכל השקרים נשכחים ועוברים.
ואולי נזכרנו בשיר,
שיר שאת שמו יזכיר ויאיר.
ומה במילות השיר נספר?
שרצינו וקיווינו, ששתקנו ובכינו.
שלפעמים התעקשנו אך תמיד,
איתך רק דיברנו, כשחלמת עתיד.
כן אולי, אולי אם נשתוק,
נמתיק את הצער הגואה לפעמים.
מקלף מפנינו חיוך וגם צחוק
אך מזכיר גם ימי נעורים מושלמים.
לזכר חברי דוד דטנר, מקיבוץ יד מרדכי שנפל במלחמת ששת הימים.
רמה של גולן ובטון
06-09-1967
כשרקיע הזהיב מול כוכב אחרון,
כשנשמע קול טרטור ברמה.
זז מאליו הטנק הראשון,
והפנה תותחו לרמה.
כשהקרקע רתחה מנפלם ופגז
וחייל של רגלים נפצע ברגלו,
הסתער כל הגדוד וכמו בא וכבר גז,
ורק הוא שנפל לא השמיע קולו.
מול זעם ודמע ויזע של קרב,
שעברו כסופה ביום חום.
נכוף את ראשינו, נכוף ונזעף,
על רמה של גולן – ובטון.
כשנשמע קול מטח של כדור אחרון,
וירח החל דוחק בחמה.
לא נראה שוב לעין הטנק הראשון,
רק שלדו השרוף ברמה.
כשחיפשנו אותם והלב התייבש,
ידענו שהם שהכריעו בקרב.
ידענו כי הם הביאונו ליש,
כל אותם שנפלו, בחורים מזהב.
מול זעם ודמע ויזע של קרב,
שעברו כסופה ביום חום.
נכוף את ראשינו, נכוף ונזעף,
על רמה של גולן – ובטון.
אהבת בנות השלוש
12-09-1967
הגידי רות, אמרי לי רות,
אוהבת את אותי מעט?
לא, לא רותי, אין זו שטות,
אני כבר בן ארבע כמעט!
הוי רפי, רפי, תתבייש!
עוד אתמול אצלי הזמין,
ראובן בן החמש,
ועדיין הוא ממתין!
הגידי רותי, אמרי לי רות,
אולי נלך מעט לגן?
שם אראה לך עץ של תות
וגם אחד של דובדבן.
הוי רפי, רפי, תתבייש!
צמות לי לא קלועות עדיין.
ואתה עוד מבקש,
עם חלב על השפתיים!
לא, לא אתה לא גבר!
אתה אפילו לא בן ארבע!
אני, אני רוצה בגבר
ולא אחד עם פני בובה.
הוי אתן בנות השלוש,
עם היופי והחן.
את בני חמש רוצות לכבוש!
עם בני ארבע מי יתחתן?
עכו
03-10-1967
סירה קטנה משוט לה אחד,
הפליגה אל בין שוניות.
הקצף ניתז,
מגל שנחפז,
להכות באבני החומות.
חוף עתיק, נוף מוכר,
של חולות ומפרצים.
של חומות, מתנשאות,
של גלים מתנפצים.
עכו, לחשה אדוות הגלים,
עכו, ענו כהד מסגדים.
אצבע של סלע בולט מן המים,
לכדה את רשתו של דייג.
דגיג שהצליח,
מעט חופש הריח,
נתפס במקורו של שלדג.
חוף עתיק, נוף מוכר,
של חולות ומפרצים.
של חומות, מתנשאות,
של גלים מתנפצים.
עכו, לחשה אדוות הגלים,
עכו, ענו כהד מסגדים.
בניין המכס נטוש לרוחות,
שזוף ממזג אויר.
שוק מרופש,
סמטה בלי פשפש,
נכנסת לעכו העיר.
חוף עתיק, נוף מוכר,
של חולות ומפרצים.
של חומות, מתנשאות,
של גלים מתנפצים.
עכו, לחשה אדוות הגלים,
עכו, ענו כהד מסגדים.
ים אדם מול השור הבודד
17-11-1967
נושף באפו, בוטש ברגליו,
מרים עננים של אבק.
הבד האדום מתנוסס מול עיניו,
הרכין את ראשו וזנק.
רעש תשואות אלפים בזירה,
כשעיניה דומעות נכנסה נערה.
למטה דולג אלופה ללא הרף,
עם הבד האדום, כמו לוליין עם חרב.
הורה זועק הקהל,
הורה עונה לו ההד.
עיניים בורקות מצפות לשלל,
ים אדם מול השור הבודד!
רכון לאחור, מכווץ ומתוח,
זועף השור מול קהל.
הודף את עצמו, זקוף ובטוח,
מטדור בצעד קל.
החרב ננעצת בעורף הפר,
קילוח של דם באוויר.
הראש מתכופף, נושף בעפר,
נוחר, מאיים ומזהיר!
הורה זועק הקהל,
הורה עונה לו ההד.
עיניים בורקות מצפות לשלל,
ים אדם מול השור הבודד!
תנועה מהירה וקרן חדה,
ריטשה בגוף ובחול.
מתוך הקהל זעקה בודדה,
נבלעה ברעש גדול.
השור עוד הרים את ראשו וגעה,
אחר הוא נפל וקרס.
אלפי אנשים מחוסרי הבעה,
את אוסף הפגרים נכנס!
הורה זועק הקהל,
הורה עונה לו ההד.
עיניים בורקות מצפות לשלל,
ים אדם מול השור הבודד!
יום הולדת עצוב
03-12-1967
ביום השלישי בחמש לפנות ערב,
צלצלתי ענת, זה אני.
הבטחתי חיוך, ארוחה נהדרת ,
נשתה גם כוסית לחיים.
ערכתי שולחן עם כיבוד,
בקבוק ועוגה עם קצפת.
פרשתי מפה ועליה פמוט,
לחגוג את יום ההולדת.
כבר עבר הזמן שקבענו מראש
וצלצול פעמון לא נשמע.
שתיתי כוסית וגם שתיים, שלוש,
גרמופון ניגן בדממה.
ערכתי שולחן עם כיבוד,
בקבוק ועוגה עם קצפת.
פרשתי מפה ועליה פמוט,
לחגוג את יום ההולדת.
באשמורת שלישית קרסתי תחתיי,
חושיי מן היין כהים.
בקבוק מרוקן, מנופץ בין ידיי,
כוסית ואלפי רסיסים.
ערכתי שולחם עם כיבוד,
בקבוק ועוגה עם קצפת.
פרשתי מפה ועליה פמוט,
לחגוג את יום ההולדת.
ליל חורף
10-12-1967
ליל חורף אחד, אמרה היא אוהבת,
מאז מצלצלת אזני.
ליל חורף אחר, אמרה היא דואבת,
חבל שזו דווקא אני.
אהבות קמות ופורחות לבקרים,
כמו קרן של שמש ביום.
אהבות נמסות, נמוגות כשקרים,
כמו שלג שבא ממרום.
כשהגשם טפטף שבוע נוסף,
ביקשה, אהוב גם אתה.
כשברק האיר ויותר לא יסף,
דעכה גם אהבתה.
אהבות קמות ופורחות לבקרים,
כמו קרן של שמש ביום.
אהבות נמסות, נמוגות כמו שקרים,
כמו שלג שבא ממרום.
כשקרן של שמש פרצה מענן,
אמרנו אז שנינו נאהב.
כשחזר החורף בשלג לבן,
ידענו, היה זה לשווא.
אהבות קמות ופורחות לבקרים,
כמו קרן של שמש ביום.
אהבות נמסות, נמוגות כשקרים,
כמו שלג שבא ממרום.
ראי ילדה עולם
13-02-1968
ראי ילדה מזרח, כולו אפוף בדם,
ראי אלפי פליטים מלוכסני עיניים.
ראי ילדה מזרח, אימה, ייאוש, נקם,
ראי שדות ילדה, בורות, ביצות ומים.
ראי ילדה דרום, כולו אפוף בדם,
ראי שבטים רבים עביות על הראש.
ראי ילדה דרום, אח באח נלחם,
ראי דרום ילדה, אחד את השני יכבוש.
ראי ילדה ביתך, סביב אויב עצום.
ראי השכולות ואת היתומים.
ראי ילדה ביתך, מופגז, זקוף, דמום,
ראי ירדן ילדה, זורם שלו תמים.
ראי ילדה עולם, כמנהגו נוהג.
ראי בירות גדולות בזוהר של ניאון.
ראי ילדה עולם, מנחת מתמוגג,
ראי עולם ילדה, עולם עוטה קלון!
עבורך העולם קטן
24-03-1968
בשבילך החמה היא כדור מזהב,
בשבילך הירח ראי משקף.
בשבילך הקשתות הן נוצות של טווס,
בשבילך הרוחות מגע יד מלטף.
עבורך העולם קטן הוא וצר,
עבורך כל יבשת פינה.
עבורך המדבר בקבוק חול מצויר,
עבורך מי הקוטב, פנינה.
בשבילך האוקיאנוס משמע הכינרת,
בשבילך אוורסט, דומה לחרמון.
בשבילך פריז היא חיפה, או נצרת,
בשבילך אמזונס ירדן, או ירקון.
עבורך נבנתה מדינה קטנטנה,
עבורך נבנתה תל אביב.
עבורך נכבשו השלגים ברמה,
עבורך כל אשר מסביב.
הבלדה על דוד הנגבי
23-03-1968
אביו נרצח לנגד עיניו,
בתגרת אגרופים ברחוב.
אך לפני מותו השביעו על ידיו,
כי יפרע את השטר עד הסוף.
דוד הנגבי.
בן שמונה הוא פרע את השטר הראשון,
בפורצו לחנות תכשיטים.
את רוצח אביו הוא דקר בקלשון
והיה הוא אז רק בן עשרים.
דוד הנגבי.
בן ארבעים הוא יצא מן הכלא
ובליבו אש יוקדת נקם.
הוא שחט עם סכין שלושה מהחברה
וחתם על השטר עם הדם.
דוד הנגבי.
היום נשמתו באוויר מרחפת
וגופו על עץ של אלון.
לאבא יאמר, נוח בשקט,
פרעתי גם שטר אחרון!
דוד הנגבי.
רכבת הנוסעים לירושלים
26-03-1968
רכבת הנוסעים תל אביב ירושלים
עוברת בשריקה.
שמונה קרונות ועוד קטר עוסקים בזיכרונות.
איך כאן היום לפני יומיים,
מן המסילה ירדו שלושה קרונות.
נוסעת הרכבת ולוחשת,
עולה ומטפסת למזרח.
ממול במערב שקיעה גולשת,
מנגד הבירה תשקוט תבטח.
בקרון המסעדה על חומוס וקבב,
יושבת חבורה.
אחד נלחם ב"בב אל ואד", שני על הקסטל נפצע.
זוכרים יפה את השבב,
כאילו רק היום ירושלים הופצצה.
נוסעת הרכבת ולוחשת,
עולה ומטפסת למזרח.
ממול במערב שקיעה גולשת,
מנגד הבירה תשקוט תבטח.
קונדוקטור באפור מדים נזכר
פתאום בשילשומים.
שני מטר מהגבול עברו מול נשק של לגיון.
היום, היום הגבול יושר,
ועם הזמן אולי, יושב גם השלום.
נוסעת הרכבת ולוחשת,
עולה ומטפסת למזרח.
ממול במערב שקיעה גולשת,
מנגד הבירה תשקוט תבטח.
בן קטן
20-04-1968
שכב והירדם בן קטן,
שכב על הגב עצום עיניים.
נכון שאבא חזק מכולם,
נכון שאבא גדול כפליים.
אם לא תסגור חזק את שתי עיניך,
אף פעם לא תהיה גדול.
אם לא תישן אז אחריך,
אריה ענק ישאג בקול, קול, קול
בן קטן.
נכון שכיפה אדומה הלכה ליער.
נכון שהיא פגשה את הזאב.
רוצה סיפור מ"פתחו את השער"?
עכשיו נזכרת שאתה רעב?
אם לא תסגור חזק את שתי עיניך,
אף פעם לא תהיה גדול.
אם לא תישן אז אחריך,
אריה ענק ישאג בקול, קול, קול
בן קטן.
עכשיו אתה נזכר בסבא יפת,
לכלוכית תאהב מאד את הנסיך.
נכון הוא התהפך אז עם הלפת,
כעת אתה רוצה גם בכריך?
אם לא תסגור חזק את שתי עיניך,
אף פעם לא תהיה גדול.
אם לא תישן אז אחריך,
אריה ענק ישאג בקול, קול, קול
בן קטן.
שכב והירדם בן קטן.
עצום עיניים כבר מאוחר.
ודאי שכאן אשב עד שתישן,
ואם תהיה שקט, אז עד מחר.
אם לא תסגור חזק את שתי עיניך,
אף פעם לא תהיה גדול.
אם לא תישן אז אחריך,
אריה ענק ישאג בקול, קול, קול
בן קטן.
אינני אותו הבחור
11-05-1968
לא, אינני אותו הבחור שרצית.
לא, אינני טיפוס של אלוף, או גיבור.
לא, לכמוני בחור ודאי לא צפית,
לא, שגם לי יצטרכו לעזור!
נכון, אינני חלש וגם לא פחדן.
נכון, את יודעת יפה, זרועי חזקה.
אך נכון, נכון גם אצלי, פועם לב קטן
ונכון, זה קורה, שגם הוא נפגע!
את צפית לאחד שירים את ראשך
שיאמר תתגברי "הן הכול יעבור".
את צפית לאחד, שיחזק את רוחך,
משקיעה אחרונה ועד בוקר של אור!
את רואה שאני רוב הזמן לצידך,
מתמודד ותומך מול קשיי היום יום.
אז עזרי לי לעזור לך ויחדיו נחייך,
שאלי לשלומי ואחזיר לך חלום!
לא, אינני אותו הבחור שרצית.
לא, אינני טיפוס של אלוף, או גיבור.
לא, לכמוני בחור ודאי לא צפית
לא שגם לי יצטרכו לעזור!!
אגדת הקשת בענן
25-07-1968
בימים קדמונים, כשאפולו וזאוס
נלחמו על מלכות העולם.
נולד ביוון תינוק – הרקולס,
שנועד להיות "בן מרדן".
כשהנער גדל והיה לאיש חייל,
בנה חץ וקשת שנהב,
מרכבה הוא בנה, שתעוף אל הליל,
לקטוף כוכבים מזהב.
מיום שנולד האדם הוא תוהה
על הקשת שמול הענן,
עומד הוא פוקח עיניו ובוהה,
עד נבלעת הקשת אי שם…
אפולו וזאוס, (שבינתיים השלימו),
שמעו על תוכנית הגיבור.
את צבא השמיים אספו והכינו,
להדוף את הנער אחור.
קשה וארוך היה ליל הקרב
והנער נותר בו מובס,
קשתו מתוחה וחץ בה זהב,
השאיר בשמיים ונס.
מיום שנולד האדם הוא תוהה
על הקשת שמול הענן.
עומד הוא פוקח עיניו ובוהה,
עד נבלעת הקשת אי שם…
תולדות החטא
22-09-1968
כשאדם וחווה נפגשו בגן עדן,
נולד מושג חדש "החטא"!
יעקב ברח מאחיו כי בעצם,
קנה הוא בכורה שסירבו לו לתת.
החטא עוד היום מפתה וקורץ,
גם ללבבות חלמיש.
פעם נמצא הוא בחפץ נוצץ
ופעם בחיק אשת איש.
שמשון נזיר חונך להיות,
לא יין וגם לא נשים.
חטא עם דלילה שחפצה לפתות
ומת כגיבור עם פלישתים.
החטא עוד היום מפתה וקורץ,
גם ללבבות חלמיש.
פעם נמצא הוא בחפץ נוצץ
ופעם בחיק אשת איש.
שאול בן ימיני, לוחם היה,
אך הכעיס את שמואל במזיד.
את המלך אגג שבה והחייה,
הועברה מלכותו לדוד.
החטא עוד היום מפתה וקורץ,
גם ללבבות חלמיש.
פעם נמצא הוא בחפץ נוצץ
ופעם בחיק אשת איש.
שוב חייכת
01-11-1968
הרוח נשב והביא את הסתיו,
העלה שוב הצהיב וקמל
גם לבי.
ואת שבקיץ הלכת אחריו,
שוב חייכת וחדרת
אל לבי.
שלג לבן פתח שוב מצנח,
הים שוב קפא וכעס
גם לבי.
ואת שבסתיו בכית כשעזב,
שוב חייכת והמסת
את לבי.
קרני הזהב הביאו שרב,
האביב שוב לבלב ופרח
גם לבי.
ואת שבחורף חשבת רק עליו,
שוב חייכת והערת
את לבי.
הקיץ חזר ואני כבר מבין
תעבור עוד שנה עצובה ויכאב,
גם לבי.
ואת שהיית בטוחה שאמתין,
נאלצת לחייך, בודדה
בלי ליבי!
אופנה ישנה
06-11-1968
כשבני חיזר אחריי על החוף,
הפניתי לו עורף מהר.
אך כשדני אמר לי "נאהב עד הסוף",
הרגשתי בלב, זהו גבר אחר.
אנחנו בנות של אופנה ישנה,
אנחנו דוגלות במוסכם שאבד.
אנחנו בנות שרוצות הבנה,
אנחנו דורשות: אהבה!
עמי חשב שיצליח כך סתם,
לנשק מכף רגל עד ראש.
אך היום לאחר שהזמין כבר אולם,
התמסרתי כדי שיקל לו לכבוש!
אנחנו בנות של אופנה ישנה,
אנחנו דוגלות במוסכם שאבד.
אנחנו בנות שרוצות הבנה,
אנחנו דורשות: אהבה!
גם גידי שלי ניסה את הכיף
וחטף סטירה מצלצלת!
אך אתמול כשאמר לי כמה הוא אוהב,
נכנעתי בחוף הטיילת.
אנחנו בנות של אופנה ישנה,
אנחנו דוגלות במוסכם שאבד.
אנחנו בנות שרוצות הבנה,
אנחנו דורשות: אהבה!
נערת חלומות
18-02-1969
אי שם בליבך בפינה מוארה,
נמצאת נערת חלומות.
עיניה כחולות, ירוקות או חומות,
שחור או זהוב שיערה.
יש לה מין צחוק בטוח, שובב
ויש לה מבט מסוקרן.
יש לה צוואר ארוך כג'ירף
ומבט חודר אל הלב והדם.
קורה לפעמים, שאתה קצת בודד
ובלב מצטברים זיכרונות.
מופיעה נערה לעזור ולעודד,
ולבנות אתך חלומות.
שמרתי פינה פרטית בשבילך,
נערת חלומות יקרה.
וחיוך ממזרי מיוחד עבורך,
כדי לזכות בליבך נערה!!
קחי אותי
19-07-1969
בן שש עשרה אז נפקחו עיני,
ראיתי נערות יש בעולם.
תחילה היסוס, חיוך ביישן,
אחר פרשתי שתי ידי,
יצאתי אז לציד הראשון.
אחרי שנה כבר השתנו דרכי,
פיתחתי לי שרירים על החזה.
גאה הייתי שכזה,
ייצור נפוח ידידי,
המשכתי במשחק המסוכן!
אומרים אתה טיפוס של דון ז'ואן,
נכון, אך בליבי מקום,
אז בואי נערת חלום
וקחי – אותי רחוק, רחוק מכאן.
עם כל שנה שכללתי שיטותיי,
גיטרה לי ששה לה מיתרים.
והן באות לשיר שירים
ומצטרפות אל פזמוני
ואז כל כך פשוט כבר ההמשך.
היום אני ממשיך במשחקי,
קצת רציני ובעל בטחון.
ואם תרצי בניסיון
עלייך רק לבוא אלי
אולי תצליחי קצת יותר מאחרות!!
אומרים אתה טיפוס של דון ז'ואן,
נכון, אך בליבי מקום,
אז בואי נערת חלום
וקחי – אותי רחוק, רחוק מכאן.
העקום
22-11-1969
כבר כשנולד גיחכו מן הצד,
אוי עקום!
כשהיכו בו בגן ודחפוהו לבוץ,
הוא נראה כה מסכן ועגום.
חבורת נערים ברחוב מזמרים,
העקום!
כה בינוני, מן טיפוס אפור
וכל כך עקום!
עם הזמן הוא גבה ומעט גם עבה,
העקום!
ואיש לא ידע, איכה זה שבה,
נערה כה יפה העקום!
חבורת נערים ברחוב מזמרים,
העקום!
כה בינוני, מן טיפוס אפור
וכל כך עקום!
הם נולדו קטנטנים, חמודים תאומים,
לעקום!
מן שני גוזלים, חייכנים מקסימים,
ממש הפכים לעקום!
חבורת נערים ברחוב מזמרים,
העקום!
כה בינוני, מן טיפוס אפור
וכל כך עקום!
ובעת הבחירות, חפצו מפלגות
בעקום!
הוא נרתם ותרם ואחרי הבחירות,
הוא זכה בכיסא וקידום.
עדיין שרים ברחוב נערים,
העקום!
אך הוא כבר מזמן, שר בין שרים
שר מכובד, שר שיכון!
וכך גם היום, אומרים לו שלום,
לעקום!
כי בראש מדינה יש לנהוג בכבוד,
גם אם קוראים לו עקום!
חבורת נערים ברחוב מזמרים,
העקום!
כה בינוני, מן טיפוס אפור
וכל כך עקום!
כשתבואי
06-06-1970
כשתבואי תחושי ברוח אביב
אפילו יהיה זה רק סתיו,
כשתבואי תביטי בנוף מסביב,
שמאז לא שינה את פניו.
כשתבואי תראי שהדשא ירוק
כמו טיפחתי אותו לכבודך,
כשתבואי ארגיש בכאב מר-מתוק,
כאוהב המצפה לשובך.
כשתבואי תחושי בלובן הקיר
שסויד מחדש עבורך,
כשתבואי חייכי כי הבית נקי
ובריח נועל את חדרך.
כשתבואי אצא לקראתך לרחוב
כמו שנהגתי תמיד,
אם תבואי אנסה מחדש לאהוב,
אם תבואי, ננסה זאת שנית!